שקט! חושבים כאן.

הנה עדכון נורמאלי,

פשוט חיכיתי לרגע. לרגע שמשהו טוב יקרה, פשוט נמאס להתלונן,

אולם מצד שני אין לי על מה לכתוב חוץ מהרהורים.

אני רוצה לכתוב על משהו טוב ומצחיק והזוי, אבל אין.

אתם מבינים? אם עושים את פסי רכבת ההרים יותר מידי מסובכים, היא תפול.

בכל מקרה, השנה הזאת מעצבנת אותי.

חוץ מקוקה קולה,

כל התוכניות שלי יצאו לא כמו שחשבתי ואני כדרכי אוהבת להצמד לתוכנית המתוכננת מראש,

עד כמה אני אהנה וכמה חיבוקים ונישוקים אקבל.

אז מה יקרה בפורים?

הרסתי לי ולרונית את התחפושת והתחפושת שהמצאנו עכשיו יותר מידי...אממ..ריקינית כזאת. לדעתי זה רעיון מאוד מקורי, פשוט אני בקטע של משהו הזוי יותר.

והיום הולדת שלי? אני מודעת שאני קטנונית,

אבל אני בכל זאת רוצה לחגוג אותו ביום הולדתי ולא יום לפני.

ומפגש? אני מפחדת ממנו.

אז מה יעשה אותי מאושרת? אהבה, כתיבה, חברים, ציונים טובים ואולי עוד קצת אהבה וכמובן אקשן כתבלין.

בשורה התחתונה, אני דבה מפונקת.

דגן בייבי.

אני ורוניט עמדנו וחפרתי לה ואז רונית אמרה כזה "חכי, זה עומד להתפוצץ".

הסתובבתי וראיתי פצצה אז בשניה דחפתי את רונית על הריצפה

ואז היה בווווווווווום ענק,

לילד שעמד ליד הפצצה התפוצץ משהו בתוך האוזן והתחיל לרדת לו דם מהאוזן.

הפצצה ריסקה לו את כל היד הימינית,

העור שלו פשוט עף הצידה וראו קצת עצמות מבעד לבשר,

הוא התחיל לצרוח, אבל נחנק מהדם.

הוא נפל ארצה והתחיל לזוז,

כף הרגל שלו נפלה והרגל השניה שכבה בזווית מוזרה, כאילו התקפלה לשלושה.

יסמין אמרה שהפצצה יכלה להיות אפילו יותר חזקה ועוצמתית, אילו הדם לא היה מכבה אותה.

היום בשיעור של"ח היועצת קראה לי ולקחה אותי לחדר מורים.

קיצר, הם החליטו שאני בן אדם עצוב ואומלל שאינו יודע לטפל בעצמו וסבתא שלי היא יצור עוד יותר אומלל שלא יכול לעשות כלום. המדווחת הייתה לימור המחנכת כמובן, דימיון לא חסר לה, היא בקלות יכולה לכתוב את הספר השביעי של הארי פוטר בזמן שרולינג תספור את הכסף שהיא הרוויחה מהספרים הקודמים.

בהתחלה הם קיבלו אותי כיתומה שהחבר של אמא מרביץ לה וסבתא לא יודעת מה לעשות, אז החלטתי לא להתנגד לשאלות, רציתי להראות שהם מה זה טועים ורציתי להוציא מהם ליצנים עלובים.

נחשו מה? הצלחתי! XD

איזושהי אישה שאלה אותי באיזה חוגים אני אז עניתי, הוצאתי אותה המומה, כי היא חשבה שאני דבה שיושבת בבית.

וגם שאלו אותי אם הייתי בחוג דרמה ועניתי בחיוב, אז הם הכריחו אותי ללכת שוב לאנשהו, אבל אמרתי שאני רוצה רק את תומר רוסו ^^.

ואז אחת צעקה שהיא ראתה את "לגעת באושר" והיא אוהבת אותו!

בשורה התחתונה, הוצאתי אותם ואת לימור מפגרים. =]

איזה עניינים ניפחו מזה שאמא שלי עובדת באפריקה. =\

זה דיי עצוב, כי בארץ יש הרבה אנשים שבאמת זקוקים לעזרה, אבל עליהם לא שמים. הם מנסים לתפוס אנשים אקראים ולדחוף להם את העזרה שלהם לתחת. עצוב שאנשים מתים והם עדיין מנסים לקבור אותי עם העזרה העלובה הזאת.

ושוב לחזור לנקודת ההתחלה.

שום דבר לא השתנה, כמה שאני חושבת על זה...אני לא השתנתי, אף פעם.

אני אותה ילדה שמסוגלת לדמיין עולמות, אבל כאשר היא עומדת מול אתגר, היא שותקת.

ואחרי כמה זמן שוב מתחילה לדמיין "הייתי עושה ככה וככה..."

ועוד פעם ההרגשה...לא עצב, עצב מכאיב יותר, אולם גם שימחה זה לא יכול להיות.

בלבול, אומללות ועצלנות...משהו כזה.

אני כמו עלוקה - חיה בעקבות החיים של אחרים. זה כל כך מדכא.

משנה לשנה אני לא משתנה אפילו טיפה, בסוף אני מסיימת באותה אומללות.

ועכשיו אני מחכה, שוב. מזמן לא חיכיתי, בתחילת השנה לא חיכיתי לכלום, כבר שכחתי עד כמה שההרגשה הזאת כואבת.

אנשים לא שמים לב לפעולות כמו לשאוף ולנשוף, אבל כאשר יש את ההרגשה הזאת - אני שמה לב, אני עייפה.

ובין הדברים הכואבים, אין לי למי לצעוק זאת, אני לא מחכה לבנות צווחניות שירוצו ויתחילו לשאול שאלות מטופשות, אני לא מחכה להומואים רגישים שיחבקו אותי בין ידיהם השריריות ואני לא מחכה לכוסונים שיגידו משהו נחמד ונתמזמז.

אני מחכה לשינוי.

זה לא שרע לי, אלה הם לא רחמים עצמיים. זו רק דילמה, ויכוח ביני לבין עצמי.

הרגשת בילבול, אני מרגישה לבד, אבל עם זאת אני לא רוצה לחלוק את זה עם אף אחד, אולי כי בשבילי אף אחד לא שווה את זה הרי בעולמינו אין את האנשים החמודים האלה, כמו ב"או-סי". הו, אני חייבת להפסיק לראות "או-סי", אני ראיתי את כל הפרקים פעמיים אם לא יותר.

אני ממש חייבת להפסיק לכתוב על עצמי אל עצמי. אני צריכה להיות יוזמת, כמו כריסטינה או מרדרית.

לא! אני חייבת להיות כמו ד"ר קוקס!!1

לא...אני חייבת להיות אני :'(