לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

שקט! חושבים כאן.


אני לא פסימית, אני מציאותית.

Avatarכינוי:  נפוליאון קולאז'

בן: 32

MSN:  תשאירו את שלכם בתגובות.



מצב רוח כרגע:



מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מרץ 2007    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

3/2007

אמא, אני רוצה להיות רוצחת כשאני אהיה גדולה :D


אמא שלי העירה אותי בצעקות "עוד עשר דקות אנחנו יוצאות"

"מה?? לאן? אמא, אני ישנה."

"נו..ליומולדת של ולדי"

אחרי חצי שעה הייתי מוכנה, רצנו לצומת מוצרט ועלינו על הדבר הזה שנוסע.

הגענו למקום כזה שבו יורים כדורי צבע, היה הכי מושלם בעולם. הלבישו אותי בבגדי צבא וכולם החמיאו לי עד כמה שזה מתאים לי (או שאני כוסית מטבעי או שהם סתם רוצים שאלך לצבאי ואמות). התחלקנו לקבוצות והתחלנו לירות אחד בשני, אני ממש טובה בזה. אני אוהבת את זה. פגעו בי פעמיים, פעם אחת בכתף ופעם שניה ביד, עדיין נשארו לי סימנים. זה היה קצת מפחיד, בהתחלה הקיפו אותי ולא ידעתי מה לעשות, פתאום מישהו פוגע בי, ממש מהר וכאב חד כזה, כאילו זרקו בך אבן בכל הכוח. התחבאתי מאחורי עץ ונגעתי במקום, ראיתי צבע כתום נוזל מהכתף, כמו שאמרתי, היה הכי כיף בעולם.

אחרי המלחמה אכלנו, והקטנים התחילו לאסוף כדורי צבע, פוצצנו אותם וליכלכנו אחד את השני, בסוף הלכנו לגיבעה עם דשא והתרוצצנו כמו משוגעים, זה היה כאילו שחוקי כוח הכבידה כבר לא עובדים, שאנחנו קלים ויכולים לעשות כל דבר..כן...היה מגניב. הנה תמונות:

 

 

 

אני ואולה, מנסות להבין מה הקטע של המסכות.

בסוף הבנו 

 

 

 

 

 

בזמן הקרב, אני עם הכובע הצהוב שעליו כתוב "מאפיה מרחבית"

 

 

 

 

 

 

אה ואוגלוק מת.

מוזר להיות כל כך קרוב לים ולעולם לא לראות אותו, לא?

 


 

נכתב על ידי נפוליאון קולאז' , 25/3/2007 21:05  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של SwEEt_xXx_ReVEnGe ב-1/4/2007 13:57
 



How To Save a Life


אם הייתם כמו השוטר מ"גיבורים", הייתם קוראים את מחשבותי. אני אתעלם מכך שזה מה שהיה כתוב אצלו בטקסט כאשר הוא עשה את האודישן לסידרה. אני רוצה להתעלם, זה מצליח לי.

הערות מסביב נותנות לך מודעות עצמית, הסביבה שולטת, אין לך לאן לברוח מלבד עצמך, אבל זו לא הדרך של אנשים. תאמינו לי, ניסיתי. כל כך ניסיתי ואולי זאת פשוט אני שאין לה כוח רצון.

ואז תמיד יש משהו לעסוק בו, משהו שמעמיד אותך, אבל עם זאת מפיל אותך ארצה ומסגיר. בין אם זה אפייה בלתי פוסקת של מאפיס ובין אם זה הכנסות לחיים של אחרים, לחיים שבנו בשבילך כדיי להעביר את זמנך החופשי, כדי להרוויח כסף. רואים? אני מודעת לעצמי! כולם מודעים לעצמם, אבל למי יש כוח להשתלט על צרכיהם. הכל בתוך המוח ועל רובו אנחנו לא יכולים להשתלט, אולי ככה עדיף, בלי שליטה ומודעות עצמית.

אז ניסיתי לתקשר, הכל נגמר באסון. מה שלא עשיתי, כמה שלא חשבתי שזה טוב, תמיד טעיתי. רגע אחד למעלה וברגע השני אני נופלת.

אז החלטתי שאני לא עושה את זה שוב, כדיי לא לטעות, הפסקתי. זה כנראה מה שגרם לפתיחה בלתי מוגבלת של בלוגים וסגירתם לאחר זמן מה.

אני חייבת להוציא את חיי למישהו, אבל לא מצאתי למי, אז הפסקתי לחיות אותם.

התחלתי לחיות משהו שיותר פשוט לעיקול, שיותר מהיר.

גם לא צריך לדעת לתקשר, אני גרועה בזה כל כך.

אף פעם לא הצלחתי לתקשר עם אנשים בצורה נורמלית, זה משהו שפשוט מעבר לתחום שלי.

אבל, פאק! אני לא מסוגלת לסתום, אני כל כך רוצה להגיד, בין זה יעניין מישהו או לא.

אז כולם מתרחקים.

 

כן, זה חלק מהדברים שרציתי לכתוב, בנתיים הם עוד אקטואליים לערב זה. כנראה שהמודעות מתעוררת בלילות, אחרי צפייה מלאת רגשות ב"אנטומייה של גריי".

 

ומזל טוב למרדרית שמצאה את התחתונים השחורים שלה...על לוח המודעת. 3>

נכתב על ידי נפוליאון קולאז' , 12/3/2007 22:01  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של DARK HELL ב-19/3/2007 09:54
 



לכו תזדיינו, אתם והמפגש שלכם


כי תיקים גדולים זה אסון אפילו יותר גדול מאיידס ופריקיות בנות 13 וחצי (מותר לי, היום אני בת 14).

אז הרשימה שאני ורונית הכנו בשיעורים במקום להקשיב לעלילותיהם של הילדים של המורה לערבית נעלמה כליל.

וזה באמת באמת באמת לא באשמתי, באמת. רונית התגלגלה עם ההומואים מסנובול ואני התגלגלתי עם הפריקיות שטוענות עד מאוד שהן לא פריקיות, ס'פריקיות.

והיה עליי קולר סנטמטרי של צליל (אומייגאד! אני לא אתקלח אפפעעעעעעעעעםםםםם@$^@#&%@$)

והדבר הזה, באדום ולבן. אה, צליל חמודה, עכשיו יש לי את השיער שלה ואני אדביק אותו ביומן ואבהה בו בשעות הפנאי, כי יש לי הרבה.

ונגע כנראה מצחיקה רק כשהיא כותבת.

ושוב, תיקים גדולים זה התאבדות.

גרג חמודה מאוד והיא נתנה לי תותים בפיתה וחומוס, הו חומוס. גם היה שם את מיכל ויובל וליובל (או מיכל) יש אבא לא נחמד והיא דיברה עליו הרבה מאוד ונגע אהבה את זה, כי היא מלכת אסתר.

בכל מקרה, לפני זה, בעזריאלי לא נתנו לנו לעלות במדרגות הנעות, כי אנחנו פריקים. אני עדיין לא מבינה למה השומר לא נתן לי לעלות, הרי עצם העובדה שהתחפשתי למריאנטה בכחול אמורה להרשות לי להסתובב בחופשיות בגבולות עזריאלי ולהתקשה בתקשורת עם פריקים.

הייתי עם סידי ואמיר, חבל שהם איבדו אותי, יש להם ת.ז.

ואחר כך גרג  הובילה אותי לדיזי, אחרי זמן מה שיכנעתי אותם לפגוש את רונית, כי היה לה את התיק שלי והיא איימה עליי שתשרוף אותו ותדביק את העפר ביומן שלה.

אחר כך הם ליווו (ווו) אותי לתחנת אוטובוס (טודע לגרג. היחידה שמתמצאת במקום הגדול והגדול הזה ;;)

ונסעתי לחולון, כי קרינה (כפרעליה) שוכנת שם, במצולות החולון המגניב. פספסתי כמה תחנות, אבל מה זה משנה? שילמתי 5.30 ש"ח, אז מותר לי לנסוע קצת יותר מידי.

 

 

 

 

אה, הזכרתי כבר שהיום אני בת 14 ומותר לי להזדיין עם אנשים שגדולים ממני בשלוש שנים?



 

נ.ב

בננה.

 

 

img129/3249/382rx0.jpg

את התמונה הזאת אהבתי מאוד, כי אנשים מתאבדים ולי קוראים חולת נפש.

 

שמתם לב שיש לי ליד הכינוי בלון אדום? אני רוצה שהוא ישאר שם לנצח.

 הוא נעלם ;; 

אה...והאנשים חסרי החיים מצמר"ת עוקבים אחריי וזה כבר נהיה מפחיד, ראיתי אותם בעזריאלי וזה לא מקריות, כי מפגש ישראפריקס היה אתמול. הם רוצים להרוג אותי ;;

ועוד משהו, דימו שאל אם הוא יכול להצליף בי.

גם גיליתי שהמייק אפ הלבן בכלל לא היה לבן, הוא זוהר בחושך!   %$#%!$#^ זה הזוי

נכתב על ידי נפוליאון קולאז' , 5/3/2007 18:25  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Sabina In Chains ב-7/3/2007 14:34
 





7,953
הבלוג משוייך לקטגוריות: מגיל 14 עד 18 , משוגעים , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לנפוליאון קולאז' אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על נפוליאון קולאז' ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2026 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)