הייתי כל כך הרבה דברים.
הייתי גיבור, הייתי פושע, הייתי אבא והייתי מאהב.
"איך הספקת", אתם שואלים?
1000 שנים! כמה השתנה?
האמונה, המנהגים, האנשים, אנשים! עם מופלא, זן יוצא דופן..הו אנשים,
הסקרנות שבכם..כמה חבל, כמה חבל שזמנכם כה קצר,
רק גילתם פריצת דרך חדשה וכבר הזיקנה משתלטת על הגוף והראש.
כן..עצוב מאוד.
כנראה בגלל זה אתם איטיים מן היקום.
ושוב, אלף שנים זה עסק רציני.
הייתי רק ילד וכבר המחשבה על הכוח עטפה אותי בקסמיה.
כוח,
לעומת הזן האנושי ששואפים לתשובות, אדוני הזמן שואפים לכוח.
אדון הזמן...כל כך קטן והוא כבר אדון.
ילד בן תישע, באמצע השדה, יושב על הדשא הדק והארוך של גאליפריי,
הדשא נראה כחוטים דקים שיוצאים מן האדמה השחורה והקשה.
הוא דמיין את זה אחרת,
הוא חשב על השדה בכוכב אחר,
הוא זכר בעל פה את מיקומם של כל הכוכבים בשמיים,
הוא קרא להם בשם,
הוא יכל לומר בלי לחשוב לשניה לאיזה כיוון לטוס מכל כוכב כדיי להגיע הביתה,
הוא הכיר את כל הירחים של כוכבו,
הוא היה בודד.
ככל שגדל, כך היה בודד יותר.
מלאך בודד שלי,
דוקטור,
האגדה והתעלומה.
מגיע לו =] רק בגלל שהוא רצה להיות ג'ינג'י.
אבל אפילו שלא, אני אוהבת אותו.
יש בו קסם ממכר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נפוליאון קולאז'
