שקט! חושבים כאן.

יום רביעי נסענו לצימר ועשינו כל מיני דברים רגילים שעושים בצימר:

ארוחת ערב במסעדה, טיולים ברגל, טיול סוסים מדהים של 4 שעות וכו' וכו'

יום שישי חזרתי הביתה (בבכי מר על פיספוס הפרקים של "נמלטים") ובערב גאלה.

היה כיף ומצחיק ולא באמת יש כח לפרט משהו בחיים שלי,

ספק כי הם דפוקים מידי, ספק כי אין בהם שום דבר ששווה ניתוח או פירוט מצידי.

אמ...ואם תראו אותי ברחוב ואני אתעלם ממכם זה לא בגלל שאני שונאת אתכם,

תפוס לי הצוואר ולסובב אותו זו די בעיה.

זהו, בעיקר.

עזבו אתכם שמח, זה אפילו לא נחמד פלוס. כאילו זה היה אמור להיות נחמד (עד כמה שיום כיפור אמור להיות נחמד), אבל אמא שלי החליטה שנוסעים ל"ידיד" שלה. בדרך נכנסנו לראות פנימיה אחת שיש מצב שאני אהיה בה, היא נראת נחמדה, אבל יש שם רוסים עולים, אני לא ממש מסתדרת עם רוסים. בתכלס נראת סבירה.

אחרי זה עצרנו אצלו בבית, הבית דווקא יפה, וילה כזאת בזכרון שזה מקום של טחונים, אבל הוא פשוט מילא את הבית בזבל (פסלים, תמונות מכוערות וכדומה). ישנתי בחדר של ילדים שלו וכזה היה משעמם אז התחלתי לחטט קצת בדברים שם (זיכרו ילדים: לחטט זה בסדר אם לא רואים אתכם). מצאתי צמיד ניטים וכל מיני תכשיטים זולים, עיתון מלפני שנה, זבל ויומן. פתחתי אותו, הוא היה כתוב בכתב יפה ומסודר, אך נגמר אחרי שלושה עמודים. קראתי אותו, זה יומן של הבת שלו, היא כבר גדולה. היא כתבה על כמה שלא מבינים אותה ועל החבר שלה "רועי" שנפרד ממנה ואז הם שוב חזרו והוא התחתן איתה אחרי התיכון ואיך היא סיימה תואר בספרות והתחילה ללמד, אבל אז עזבה ונהפכה לעקרת בית, על כמה שבעלה לא הבין אותה והיא התחילה לשוטט באינטרנט ומצאה בצ'טים מישהו מבוגר והתחילה לדבר איתו ולשפוך עליו את כל הבעיות שלה והוא הבין אותה. היא כתבה גם על הילדים שנולדו לה ואיך גדלו. את כל זה היא כתבה בקצרה, כאילו רוצה רק לא לשכוח את זה או פשוט לקוות שמישהו ימצא את היומן ויקרא, אז קראתי :)

למחרת גססתי משיעמום כי הבית של הזקן המטומטם משעמם ברמות וגם צמתי. טוב, שתיתי לקיורים ומים, אבל בעיקרון צמתי. חיטטתי לו בדברים והוא וונאבי צייר אז לקחתי את הצבעים ופשוט שפכתי אותם ועירבבתי וזה היה מצחיק. ניסיתי גם להכנס לו למחשב, אבל הייתה סיסמא וניסיתי איזה 1000 סיסמאות ולא הצלחתי.

בערב ראיתי אנטומיה של גריי בוורדסטאר ומצעד של סקוטים 3333>

ואז נסענו הבייתה והזקן נוהג כמו זקן אמיתי, כולם עקפו אותו XDD

בבית הייתי כבר נורא רעבה ולא היה אוכל, אז ניסיתי להכין פלאפל.

בהוראות הכנה היה כתוב "לחמם בסיר שמן עמוק" תיגנתי, הוא התחיל לבעבע, שפכתי את התכולה על אבקת פלאפל, ערבתי, שפכתי על זה מים וזה פשוט לא יצאאאאאא! זה יצא מגעיל כזה ושמנוני ומתפרק. הכנתי גם ספגטי וכל זה, אבל לא היה טעים וסתם יצאתי שבעה, אבל עם הרגשה מגעילה.

יאללה, צ'או.

הא וקרדיט לרומני אלמוני: http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=397533 על התמונה

תיק נסיעות, מלוכלך ומסריח. הוא עומד בפינה הרחוקה של החדר. אתה מתפרץ בדלת, פניך אדומות ומכוסות דמעות. הכאב שאתה חש בלב בכלל לא משתווה לכאב החבטות שאביך השיכור חבט בך. הוא מנצל את הזמן טוב כשאמא בעבודה. אתה חסר כל יכולת לעשות משהו. אביך מגיע אחריך וצעדיו מקפיצים לך את הלב, אתה סוגר במהירות את הדלת ונועל עם מפתח. ליבך פועם בקצב מטורף, אתה מרגיש שכל איבריך עולים בגרונך ואתה נשאר ריק, צורך עז להקיא. הנשימה מתפרצת מהפה, דמעות שורפות בלחיים. אבא מנסה לפתוח את הדלת, אתה זז לאחור, עיניך נפערות מפחד. לפתע אתה שומע חבטה בדלת, ושוב ושוב, צרחות אביך מחרישות אוזניים. אתה נופל מטה וזוחל לפינה, אוחז בעצמך ואינו יודע מה לעשות, מתפלל שאבא יפסיק. לפתע, השאון נמוג ושקט מזוויע משתלט על החדר, נשימתך מסתדרת, אך הפחד עדיין לא פג, אולם רגש נוסף מציף אותך - כעס. אתה שונא את אביך. אתה נזכר בתיק הנסיעות, מפנה את המבט אליו ודמעות זולגות מעיניך שוב. אתה קם ומתקרב לתיק באיטיות. התיק ריק, מזמן לא יצאת מהבית. פתאום נשימתך נעתקת, אביך שוב מנסה לפרוץ את הדלת, רעש מילא את הבית, אך הפעם, אף על פי הפחד, אתה לא מתחבא בפינה, אתה לוקח כמה בגדים מהארון ושם אותם בתיק, אחר כך לוקח ספר מהמגירה למעלה ופותח בעמוד 222, שם היו 300 ש"ח לעת צרה, כך אמרה אימך לאביך לפני כשבוע, למחרת אביך בזבז 250 ש"ח על אלכוהול וסמים והאשים אותך.

אתה לוקח 50 שקל נותרים ושם אותם בכיס מכנסיך. כל כך התרכזת בתוכניתך שכבר לא שמעת את הצרחות של אבא.

הוא קילל אותך כהוגן ויצא מהבית. אתה רץ מהחדר וניגש למקרר, לוקח כמה פרוסות לחם ואגסים. בזווית עיניך אתה שם לב לתמונה ממוסגרת ליד הכיור. הזכוכית סדוקה. בתמונה הופיעו תינוקת, אתה, אמא ואבא. הם נראו מאושרים והם אף פעם לא הסירו את חיוכם המלגלג, גם  למראה אישה בוכה וילד מכוסה דם, הם חייכו מבעד לזכוכית.

צעדיו הכבדים של אביך נשמעים מחדר המדרגות, אתה מוכן. נכון? נכון? נו, תגיד לעצמך שנכון! נכון.

אתה מתחבא בשירותים, עם תיק הנסיעות המסריח על הגב, כמה כריכים נרקבו שם? פתאום אתה מתחרט, כאילו עומד לפני אתגר גדול. צניחה חופשית, וכשנפתחת דלת המסוק אתה מגמגם למדריך שמאחורייך ש"אולי לא כדאי", הוא מצחקק ועונה "תהנה" ודוחף אותך מטה. רק אל תשכח לפתוח את המצנח.

אביך התפרץ לחדר שלך, תפתח את המצנח, ואתה פותח ובורח החוצה, הרוח עוטפת אותך, אתה צובר מהירות ואבא שלך רק עכשיו מבין מה עשית, תתחבא. אתה רץ למקום המחבוא שלך, סוגר את העיניים, מפחיד מידי להסתכל למטה, אבל יש לך מצנח. אתה מתנשף בכבדות ותמונות מן העבר מבזיקות לך בעיניים. איך אמא הייתה בהריון ואבא דאג לה, האדמה מתקרבת, איך הם חזרו הביתה מאושרים ואמרו שקוראים לה ג'ולי, סטית מהמסלול, איך הם היו שוכחים אותך בגלל ג'ולי, אתה מנסה נואשות לחזור, הבכי שלה, לפניך מתנשא סלע ענק וממנו גדל עץ קוצני, איך שנאת אותה, ענפיו כמו חרבות מכוונות אליך, שנאה טהורה ואמיתית, אתה לא יכול לעצור, מיתר גיטרה  ננעל על צווארה, אתה משופד על כמה ענפים. הנהג בוכה. בחדר המתים אף אחד לא בא לזהות את הגופה. ההורים שלך לא מחפשים אותך, אבל כל יום מגיעים לקבר של אחותך.

מי שקרא את כל מה שכתבתי, מגיע לו משהו חמוד ומנצנץ כמו זה:

שתהיה לנו שנה מעולה,

מלאה בהפתעות,

מטאליסטים

וכל מיני דברים מטורפים.

והעיקר שתעבור מהר, הכי מהר שאפשר.

האהאהאהא...והלוואי שעל כל מי שאני לא אוהבת יפול פסנתר כנף (או סתם יחלה במחלה סופנית כלשהי D:)

זה לא אישי,

זו תופעת לוואי,

של מגע אנושי.

צ'או ביצ'ס!

"תתנתקי מהם עכשיו"

"טוב, שניה"

"לא שניה. הם כבר הצליחו"

"אז מה? רק מבט אחרון"

"הנסיונות הנואשים שלך"

"לא, זה רק בדיקה מהצד"

"את לא אוהבת להיות ככה"

"אהבתי אותם"

"עכשיו לא"

"עכשיו לא"

"נו?"

"מה?"

"התנתקת?"

"בערך"

"יפה, הם נמחקו?"

"חח...מזמן, ממש מזמן."

זה לא אשמתי.

היו טובים יותר ממנו. אני בכלל לא אוהבת לשלב שחור, אבל זה מה יש. בעקרון נראה בסדר.

והקטע הכי הכי טוב שיש רשימה של ד"ר הו!!! נכון שזה גורם לכם לחייך חיוך דבילים? לי זה גורם לחייך חיוך דבילי! זה כיף לחייך חיוך דבילי! אני אוהבת לחייך חיוך דבילי! תחייכו חיוך דבילי!

בכל מקרה הסיבה לשינוי עיצוב היא בגלל שכבר לא קיץ ונמאס לי ממנו, אז הנה לכם משהו קודר ואפל בסגנון של ישרא.

לגבי לימודים הולך לי בסדר, בגלל השביתה עשיתי את כל שיעורי הבית לשבוע הקרוב ככה שאני עדיין נצמדת לתוכנית של לסיים טוב ולהתקבל לתיכון הולם.

אה ורציתי לדבר כאן בקצרה על השיגעונות שלי. כן, כמו לכל אחד יש לי שגעונות. כשהייתי ביסודי זה היה רצון העז להיות "מקובלת", בז' זה היה סוסים ועכשיו זה ד"ר הו ואני דיי נהנת מהשגעון האחרון ורק מקווה שהוא יחזיק הרבה זמן!

ו...

הפתעה%#^&#%&^$

זה גורם לי לרעוד. זה ככ גאוני שאני פשוט רועדת כמו ויברטור! (אבל אתם לא באמת מבינים על מה אני מדברת)

צ'או ביצ'ס

(ואפילו לא איכפת לי שהתמונה הורסת את מבנה הבלוג)

עריכה: יום אחד אני אזרוק את המדפסת שלי מבניין מאוד מאוד גבוה ואשרוף את מה שנותר.

אולי היא באה מיקום אחר, אולי פשוט נולדה פגה. היא פשוט לא שייכת, כאילו היא מקרינה את ה: "אל תתקרבו אליי" וזה מוזר כי היא עצמה פשוט בוכה לצומי. אף פעם, פשוט אף פעם לא הרגישה שייכות. בשום מקום וכמה שהיא ניסתה...הו כמה נסיונות כושלים היא עשתה בחייה בשביל דקות ספורות של הנאה שיקרית, ואז ככל שניסתה להתקרב עוד היא נעלמה.

ההרגשה הזו היא אפילו לא בדידות, זה בידוד פשוטו כמשמעו. והיא נושאת אותו על עצמה כמו מחלה.

וגם ההרגשה של חוסר וודאות, כי אולי היא באמת שונה. אולי הרגשות שהיא מרגישה זה שונה מאחרים, אולי אחרים הם נורמלים ולה יש פגם, אולם היא אף פעם לא תדע, אין מספיק מילים כאן לדעתה.

זה לא עצוב, פעם זה היה, אבל מתרגלים. כמו שלילד נורא נמוך יש בעיה והוא מרגיש מוזר, אבל אז זה פשוט מסתדר בראש, פגם.

למרות שכולנו יודעים שהיא מקצינה דברים.

יום ראשון בביה"ס. שום דבר לא השתנה, כלום. אותה כיתה, אותם כיסאות, אותה מחנכת. כאילו אין את ההתחלה החדשה ההיא שכולם מדברים עליה, זה סתם עוד המשך למשהו שלא נגמר. אולי זה מרגיש לי ככה בגלל שאני כבר רגילה לעבור כל שנה לביה"ס אחר והאמת שזה הרבה יותר נחמד, הדף החדש לבן יותר ככה.

כל מקרה, כמובן שיצא לי את המקום הכי גרוע - תקוע בתוך הקיר ליד המורה: אי אפשר לראות מה כתוב על הלוח ואי אפשר לישון, הגהנום חם מתמיד. ובטקס היו זייניקים חדשים ומגניבים והיה גם וונאבי סער. אה וגם עצוב שטטניקים האמיתיים לא היו, כי זה לא "דגן" בלי טטניקים.

שעתיים שלימור המחנכת ניסתה להסביר דברים לא חשובים ונזכרתי כמה שאני שונאת אותה, אבל אני חמודה אז הבאתי לה ממתקים וחייכתי עם מבט של "תחנקי אמןאמןאמן!" היא חשבה שאני הולכת להרעיל אותה.

אחר כך קיבלנו מערכת מיוחדת לכל אחד. זה ככ מגניב, קיבלתם פעם מערכת שעות על שמכם? אני לא! ולכל אחד כתוב משהו אחר! גאד, האושר.

בשיעור ערבית הייתי בהקבצה א2 שזה גם טוב (בהתחשב בכך שאת רוב שיעורי ערבית העברתי בשינה). והיה ילד בשם גילעד שעשו לו ניתוח על הרגל והוא היה בכיסא גלגלים, אז כל פעם שמישהו אמר לו משהו, רציתי להעיר הערה שנונה לגבי המצב שלו, למשל:

יעל "אני הולכת להעיף לך כאפה"

אני "את הולכת והוא..חחח"

או

המורה "אני אוציא אותך החוצה"

אני "תגלגלי אותו החוצה"

מזל שהוא לא שמע, אבל מה הוא היה עושה בתכלס? דורס אותי? XDDDDDDD

לאמשנה. השיעור היה משעמם, מזל שיש רק שעתיים של ערבית בשבוע. אחר כך הייתה לנו מורה חדשה להסטוריה שאותה ממש לא אהבתי (ואפילו לא ראיתי את הפרצוף שלה בגלל שאני יושבת בקצה הכיתה) אבל היא תלמד מקצועות מגניבים כמו אזרחות ושואה. שואה!!!1 #@#%&%^$!@#^ אני מקווה בשבילה שהיא יודעת ללמד.

מחר יהיה פיזיקה וכידוע אני פריקית של כימיה אז אתפוס מקום ראשון ראשון ליד שלמה בזנוס ואהיה שקטה כמו דג.

וסבתא קנתה כל מיני דברים טעימים לכבוד יום ראשון בביה"ס אז טחנתי היום.

שבוע טוב לכולם ובעיקר לי, נקווה שהשנה תעבור מהר ובלי תקריות מיוחדות. צ'או.

פיכס, מחר לביה"ס ואני ככ לא מוכנה אליו. אני רק רוצה עוד חופש, עוד טיפה, יום, יומיים, שבוע, חודש...

אמא שלי חוזרת ב17 לספטמבר ואז אני אקנה לעצמי דברים לביה"ס, בנתיים קניתי רק מחברות, דבק וטיפקס (שגם אותם איבדתי בדרך מסתורית). איזה כיף זה שאמא באה עם שטרות ירוקים וממלאת בהם את הבנק :)

והשנה אני אהיה בת 15 שזה בלתי אפשרי, כאילו אני? בת 15? איפה אתם חיים? אני עדיין בת 13 וחצי!

אני מקווה שהמחנכת שלנו תיהיה פחות טיפשה מלימור ושטלי לא תלמד אותנו (למרות הפרוטקציות שאני אמורה לקבל ממנה ובאופן מפתיע לא מקבלת, יצורה) ושבתיה תפרוש וכמובן שסן-סן יהיה המורה שלנו (וזה כנראה יקרה כשזרובבלה תצבע את השיער שלה לשחור).

בתיקווה ששום דבר רע לא יקרה לנו השנה, נחכה ציפיה אל החורף. צ'או.