זו לא פסימיות-זו המציאות.

ואחרי היום, אני בטוחה שאני כבר לא קיימת בעולם שלך בשום מובן שקיים.

ונכון, החסרון שלך מורגש.השאלה היא-עד כמה זה עושה לי רע?

אני מאמינה שהזמן יעשה את שלו עד שנהיה באותו מצב(מצב שבו באמת לא אכפת לך ממך),

עד אז...נקווה שלא יהיו עוד מקרים כאלה.

אני לא רוצה להאמין ששכחת ממני לגמרי, אבל זה לא נראה כאילו יש לי ברירה.

זה היה חלום מדהים.

אני לא זוכרת במדוייק מה היה,אני רק זוכרת שהוא היה מדהים.

כל רגש שהיה בחלום הורגש באופן ברור, באמת משהו נדיר.

ואז התעוררתי.

זה הרגיש לי כ"כ מציאותי,שלקח לי זמן להבין שבכלל ישנתי.

וההבנה עשתה לי צביטה נוראית בלב.אחריה בא הדכאון.

לא הצלחתי לחלום מאז.

אני לא חושבת שאני רוצה לחלום עוד.

יש דברים שעדיף לא לדעת.בשביל מה?

להסתכל על בועות סבון מתנפצות,ולהבין.