זו לא פסימיות-זו המציאות.

"מה הדבר, יקירי?"

"אה, איך נוכל לשאת את זה?"

"לשאת את מה?"

"את זה. להזמן קצר כל כך. איך נוכל לישון את הזמן הזה לבלי שוב?"

"נוכל לשקוט יחד, ולהעמיד פנים - מאחר שזאת רק ההתחלה - שיש לנו את כל הזמן שבעולם."

"ובכל יום יהיה לנו פחות. ואז כלום."

"התעדיף, אם כך, שיהיה כלום מלכתחילה?"

"לא. לכאן כיוונתי תמיד. מאז החל זמני. וכשאלך מכאן, זו תהיה נקודת האמצע, אשר אליה כוון הכל, קודם, ואשר ממנה העל יכוון. אבל עכשיו, אהובתי, אנחנו כאן, אנחנו עכשיו, והזמנים האחרים האלו מכוונים למקומות אחרים."

[-א"ס בייאט,"חזקה-  \ אשתו של הנוסע בזמן]

שמישהו יוציא אותי מהספר הזה.