מן השכחה אֲעַלֶה אלותַי

שבתאי בן לולו ידע בצורה עמומה שהוא נקרא על שם חכם יהודי מופלא שחי לפני מאות שנים וגם קראו לו בשם הזה בגלל שהוא נולד במזל שבתאי. זה היה יותר חשוב לו המזל שלו, כי אמא שלו היתה חברה במעגל המכשפות הסודי, שהתכנס פעם בחודש באיזה מקום.

שבתאי רצה לראות ולהיות פעם עם אמו במעגל הזה. זה מעגל אף גבר לא יבוא בו. וכך בהיותו בן 12 התחמק לתוך המכונית של אמו ונסע אתה לכינוס המכשפות כולו סקרנות ותשוקה עזה לדעת מה הן עושות שם. כשהגיעה המכונית למקום המפגש יצאה אמו ממנה ונעלה את הדלתות וסגרה את החלונות. שבתאי לא יכל לצאת אבל יכל לראות מרחוק מה הן עושות ולשמוע את הקולות. הן לא עשו דבר. שעה תמימה הוא התבונן בנשים והן לא עשו דבר ולא הוציאו מילה מהפה.

הוא חש בעייפות גדולה, סחרחורת אחזה בו ועיניו נעצמו. כשפתח את עיניו ראה את אמו כעוסה ורוגזת. פניה התכרכמו ושפתיה השתרבבו בלעג ובזעם נורא. הפחד אחז בו עד לקרקעית בטנו וקילוח שתן דקיק נפלט מאברו שהתכווץ וכמעט נכנס לבטנו.

אחר כך כשחזרו לבית הוא אמנם ישב לידה, אבל ידע שהיא כבר לא רואה אותו כבן שלה יותר, אלא כאויב, כמי שיש לדכא או לסלק מעל פניה. כאב עמוק אחז בו. כאב שלעולם לא יצליח להשתחרר ממנו. חייו נלקחו ממנו וחלומותיו נשרפו במבט אחד מאמו. כל כוח לא נעור בו.

ילד בן 12 זרוק בין העולמות ובין המשורים של הקסם והתודעה. ילד שסורס במבט על ידי אמו ומעגל המכשפות הנורא שלה. ילד שלא יידע אשה, שישאר בגיל 12 גם בהיותו בן 60. זה הגורל שלו, של שבתאי. אבל המעגל התעלם משבתאי, משמו וממזלו וזו טעות חמורה לפעול בהיסטריה ובאלימות מבלי להתחשב בכל הפרטים שמרכיבים את התמונה.

זרעי ההתנגדות החלו לבצבץ אצל שבתאי. הוא לא ידע מאיפה ואיך, הוא היה כבר בן 14 וכל חבריו התגאו בחתימת שפם, ברגליים שעירות והוא נשאר חלק כילדה. שם התחיל כעסו להתעורר. הוא פחד מאמו פחד מוות אבל הוא פחד מחבריו יותר. הם צחקו ממנו, לעגו לו. פעם באחת ההפסקות הפשיטו אותו וצחקו על הבולבול הקטן שלו בלי השיער מסביב. שוב קילוח שתן דקיק והבושה גאתה עד לכאב בלתי נסבל ורצון למות עכשיו.

הוא מת.