מן השכחה אֲעַלֶה אלותַי

היא עמד מולי, קאלי. זרועותיה מתנופפות במרץ

בכל זרוע סכין אחר, חד ומבהיק כמו אור השמש

קולה הצורמני, החד החודר לאוזניים ומכאיב, נצרח בכוח.

רעדתי מפחד.

ללא שליטה זרזיפי שתן נזלו ממני

בחילה עמוקה בבטני, פחד נורא ורצון עז לברוח

שייגמר כבר הסיוט לחשתי בראשי

אך היא, הזונה קאלי, בתוך הראש צורחת לי

לא, את תמותי לפני שתצליחי לברוח

לא תמותי מהר

חירבנתי מרוב פחד.

הקאתי. החרדה בבטן הפכה לכדור גדול וקשה

הגרון נסתם, הנשימות  קטועות, השתעלתי נביחות קצרות.

לא התחננתי בפני קאלי. לא מתחננים בפני קאלי. מקבלים את הדין של הזונה האלוהית, הרוצחת המושלמת.

לא חשבתי יותר דבר וחצי דבר. היא התפרעה בתוך ראשי. צרחה, ושרה, ויללה.

גופהּ נעצר לגמרי בתנוחת הריקוד הקלאסית בה היא מצויירת;

ארבע זרועותיה פשוטות סביבה בתנועות הרג שונות.

עיניה יורות זיקי אש מענישה.

לשונה טועמת את האוויר בתשוקה, טועמת את ריחות השתן והחרא והפחד שלי.

דם התחיל לנזול מאפי ומאוזניי. ידעתי שאני מתה.