מן השכחה אֲעַלֶה אלותַי

כסא לקחתי מחדר ההמתנה של המבקרים

הנחתי אותו במרכז החצר, ממש ליד עץ

הזית היפה שנטעו לפני חודשיים, ועליו

הכסופים-ירוקים מעלי ריח זית.

שקטה, רגועה, רחוצה, שערי סרוק.

חכיתי לבעל.  הוא היה בצפון,

הוא היה ברצועת החוף, עכשיו

הגיע תורי. הוא בא.

רעמים וברקים עיטרו אותו ביופי מחשמל וחשמלי

במוזיקת תופים פרועה ומרעידת גוף

גופו האפור הסתיר את עין השמש

וכשראה אותי, זרעו ניתז עליי.

תחילה גושי לֹבן פוצעים ואחר כך בטיפות גדולות

שקופות ואלימות, ובסיום

מטח זרע דק ועדין.

פערתי גופי אליו, צחקתי, צרחתי, שמחתי, התהוללתי

אביונת-על אחזה בי ובחצר סביבי, גם

עץ הזית זכה בה.