מן השכחה אֲעַלֶה אלותַי

מי ומי בצוות שנפגש לשוחח אודותיי, בחדר המלחמה של בית החולים. החמ"ל הם קוראים לו. מנהל בית החולים, המטפלת הראשית שלי, העובדת הסוציאלית, הסטז'רית  של אהל-שם, הסטודנטים לפסיכיאטריה שמסתובבים שם, אחראית האחיות, ראש המחלקה בה אני נמצאת, בקיצור כל "המי ומי", וגם אותי הזמינו.

החדר היה מוחשך, במרכזו מכשיר מאיר ועל הקיר מולי תמונת בלוגי האהוב.

מתברר שהוזמנתי כדי לתת משוב אמיתי ומהחיים לתיאוריות שהם פיתחו, ניסו עליי בענין טיפול בחולים באמצעות מתן אישור לכתיבת בלוג.

הוחמאתי.

כל תשומת הלב עליי.

הייתי שם שלוש שעות. שמעתי את כל ההרצאות. הבנתי מדוע המטפלים שלי מתחלפים, הבנתי שאהל-שם ננזפה קשות על התנהגותה.

שאלו אותי אם אני מוכנה לשחרור.

אני עוד לא סגרתי את ענייני עם יהווה ואחיו.

הודעתי שככוהנת קאלי ושאר האלוהויות הנקביות, וכיוון שעוד לא סיימתי עם המעגל אני רוצה להישאר עוד.

הם הסכימו.

הכסף לתמיכה בניסוי נכנס אליהם, והבנתי שיש עוד שלושה בניסוי.