מן השכחה אֲעַלֶה אלותַי

חדשות ונצורות בעולמי הצר כעולם חתול הבית הממוצע.

הפרופסורית השאפתנית, נמוכת הקומה וגדלת החזה, בעלת המבטא הצרפתי חובבת הגברים הצעירים, במיוחד אחים סניטרים גדולים ומוצקים זימנה אותי למשרדהּ ונשאה בפני הנאום הבא:

טיארה, מון שרי טיארה, נגמר הכסף מביטוח לאומי. את צריכה לסיים את החופשה שלך אצלינו בשבוע הקרוב. אני יודעת, כאשה אל אשה, וגם מתוצאות הניסוי האחרון, שאת עוד רוצה להיות אצלינו. אין לך, מון שרי, משפחה שתבוא לקחת אותך, את לא עובדת בשום מקום, הבית שלך נעול, מנותק מחשמל וממים. את כל כך לבד בעולם יקרה שלי. אבל , אנחנו אוהבים אותך כאן, וטיארה מון שרי החלטנו לבקש כסף מקרן מחקר אלטרנטיבית, נו קרן בינלאומית שמעדיפה טיפול בחולי נפש מהסוג שלך, מוןשרי, בעלי פנטזיות גרדנדיוזיות, דכאוניים, ללא נטיות התאבדות אך גם מתקשים להסתדר בעולם בחוץ, ללא תרופות. אז מתוקה, אנחנו מפסיקים את התרופות. כמובן שנעקוב אחרי מנהגי האכילה שלך, כי את לא אוכלת, נעקוב אחרי המפגשים שלך עם הגבר שלך, החדר שלך יצולם ויאוזן 24 שעות, החצר ועץ הזית שהם מקום הפעילות המינית שלך והרגשית שלך ומקדש קאלי שלך, גם ינוטרו, מון שרי, ללא הפסקה. את חייבת להסכים מון שרי, אם את לא רוצה בסוף שבוע הבא לחזור לבית הנעול שלך. הקרן התחייבה לממן את השהות שלך, את כל הצרכים שלך וגם לממן את המחקר, שאני מנהלת עכשיו. מון שרי, אני אהיה גם התראפיסטית היחידה שלך. זהו.