פרק ב
שיחה ראשונה עם עמל במסגרת הניסוי והיא שואלת אותי: למה בחרת את בית החולים שלנו מכל בתי החולים?
ידעתי מה לענות לה, אבל רציתי להשאיר אותה קצת במתח. סיפרתי לה על דברים אחרים. למשל סיפרתי לה איך יוצרים כישוף הגנה על דברים חשובים, איך בונים כספת במוח, איך מתכננים כישוף בריחה דרך המראה.
היא נראתה מתענינת. רשמה הערות על הזמן. מדי פעם שאלתי אותה אם היא רשמה נכון את אחד הרכיבים בכישופים. די ריחמתי עליה. מה לה ולכישוף?
עמל אבן טונג'י. חשבתי על השם, חשבתי שוב ושאלתי - את ערבייה? וידעתי עמוק בבטן שסבתא של עמל היא מכשפה כמוני. עמל חייכה. אמרתי לה, תביאי את סבתא שלך לבקר אותי. זה גם חלק מהניסוי. אני רוצה להחליף אתה דעות, מחשבות וכוונות. עברתי מייד לניב הערבי הפלשתיני, והשיחה קלחה וזרמה למקומות שאני בטוחה שעמל לא ממש רצתה להגיע אליהם. אבל המלים הם משאב נדיר. כוחן רב בשינוי תודעה ובשינוי מציאות ובשינוי האדם. ועמל בערבית היתה חסרת הגנה. עבל בעברית חשבה על כל מילה.
התדהמה שלה שטיארה דוברת ערבית השאירה אותה חשופה ופגיעה לגמרי. ולא רציתי לפגוע בה, בעמל. כשהשיחה הזו התחילה למצות את עצמה, ועמל הבטיחה שסבתא שלה תבוא אמרתי לה: עמל רק בית חולים עם עץ זית ישן, בעל ניסיון חיים ארוך מתאים לי. אמרתי לה גם שהיא חייבת לספר לי על עצמה. מנהלת בית חולים פסיכיאטרי ערבייה וגם פרופסור?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
