מן השכחה אֲעַלֶה אלותַי

פרק ד'

חמישה לילות תמימים וארבעה ימים היא ישנה בלי הפסקה, טיארה. זה היה מדהים מאוד, כי לא נתנו לה אף חומר מרדים, לא התערבנו במטבוליזם שלה, כלום. היא קיבלה אותו מזון ואותה שתיה ואותן תרופות שאליהם ואליהן היא רגילה.

אני מתבוננת בסרט המעקב מחדרה. בשלושים ואחד בדצמבר 2007 בשעה 2300 טיארה נכנסה למקלחת, ויצאה אחרי 20 דקות. היא לבשה סדין שנכרך סביבה מתחת לבתי השחי, וקצהו נדחף לתוך הכריכה בין שדיה. היא הורידה את כל תכשיטיה, סרקה את שערה הארוך. פניה צובעו בצבעי כסף וירוק, עץ הזית? ומהשקערורית בתחתית צווארה ועד לתחילת החריץ בין שדיה צוייר חץ אדום ועבה.

הוא נעמדה מול הראי שבחדרה, שעליו היא מגבבת חוטים, חתיכות של נייר, עלים וענפים מעץ הזית, ובתוך המסגרת הזו חיה אלמנה שחורה [טיארה הביאה אותה]. טיארה התחילה בהמהום בקולות נמוכים ובטנוניים, ואט אט במשך 25 הדקות הבאות קולה עלה וצנח במחזוריות מרדימה ומשתקת. בתום 25 הדקות היא נעמדה וצווחה: "אמי אמי, בואי אל בתך", ואז התחילה להשמיע קולות בלתי ברורים.  הזכירה לי את כנסיות ההתגלות בארצות הברית ושפת ה"בורא" שלהן. היא צירפה אל בליל הקולות סדרת תנועות שהזכירה ריקוד הודי, או תמונות של קאלי, נשפה החוצה, הוציאה לשון אדומה, בטח צבעה אותה כמו את פניה, יללה והחלה להסתחרר סביב עצמה במהירות.

בשעה 2400 בדיוק נמרץ היא נפלה על המיטה ומאז ועד החמישה בינואר היא ישנה.

החלטתי לקיים בצוות הבכיר של בית החולים דיון סביב האירוע התמוה הזה, ולקבל הסבר, או תיאוריה כלשהי על מה שראינו. אני חושבת שגם אפנה לסבתי שאותה טיארה רוצה לפגוש כדי שתתן לי הסבר.