מן השכחה אֲעַלֶה אלותַי

חשבתי על אמא שלי

אני זוכרת במעומעם אשה

גדולה ורחבה

שכולם פחדו ממנה. היא אף פעם לא

מתה.

"היא עלתה השמיימה בסערה" רכלו

המכשפות הצעירות בהפסקות מהלימודים.

אמא שלך היא אלה, אמרה המכשפה-הראשה.

אני עכשיו מתגעגעת אליה

איפה היא?

היה לי ביקור של הגבר שלי

אלי הסערה פשטו

לחדרי. וילונות התחרה שתפרתי

זה שנים נקרעו והושחתו. נשארו

תלויים על חלוני

למען אדע לעד

גבול חיי ,גבול כוחי

וגבול נשמתי

סונקה

אילונית מתה לה זנוחה ושכוחה

רק שתי נשים היו בהלוויה שלה

ורק אחת עוד מקוננת לפעמים

עליה, במסתרים.

צהוב

העקרב במדבר צהוב

הנדל אף הוא צהוב

גם גבה של הצרעה דמוית הדבורה

צהוב ושחור וצהוב.

וכשאני זועמת על יהווה

אני מצהיבה ומשחירה

וזנב הארס שלי מונף באיום

 הוא מפחד ממני, האם הגדולה

קורא לאחיו הגדולים

מרדוך זוס שיווה

שלושה אלים, חזקים

שחורים וצהובים, כמוהו

רביעת פרשי האפוקליפסה שתש כוחה

בצוֹהב הזמן

 המשכיח אותם . 

צביה המתוקה עמדה ליד היד

של אביהּ.

יד כבדה, חרושת קמטים

עצובה.

צביה רצתה לעודד את אביהּ

אביהּ לא רצה עידוד

בקול כבד ונמוך אמר לה:

לכי לך בתי.

ידו לטפה שערהּ

שלושה עורבים על גג הבית

מקרקרים וצועקים וקוראים

אל שמיים מזהיבים עם בקר

נביחת הכלבים קורעת את השקט

החלקי. יללת החתולים מצמררת

השכנה מפעילה את השואב

השכן  הדליק את הרדיו בקול עז

משאיות האספקה צופרות בלי בושה

ובשירותים נשמעים קולות ההתרוקנות.

בקר טוב.

בתוך גלי החום הואגינליים של

הפלנטה הזו אני מרחפת

לא זרע אף לא ביצית

אפילו לא טיפת דם כזו או אחרת

סתם

אשה אומללה בחום הנורא

המתיש

והמזיע עצמו

למים דלוחים.