מן השכחה אֲעַלֶה אלותַי

רצתי אחרי נחש קטן ואדום

הוא התפתל במהירות הבזק

ונשארתי כמעט ללא נשימה

אבל לרגע אחד הוא נעצר

ליד קיר גבוה וקר. קפצתי עליו

ונזפתי בו

ואמרתי מילת קודש

והוא חזר להיות

היום זכיתי לטיול-לסיור בחצר בית החולים

השמש חיממה מאוד, ועץ הזית זרח מאושר

הספסל לידו היה קריר, אז התישבתי עליו והאחות-המטפלת לידי.

היא כל הזמן מתבוננת בי, האחות-המטפלת הזו, כאילו בשניה איעלם

או

אפגע בעצמי ללא הכרה, או אולי אבצע איזה כישוף ואנפוך לעכביש שחור ענק

ואעקוץ אותה, ואחדיר לתוכה את מיצי הארס שלי שיתחילו בעיכול גופה, כך שיהיה

לי קל, אחר כך, להחדיר את צינורית השתיה שלי לתוך איזה חור שאבחר - אישית אני

מעדיפה נחיריים על כל חור אחר בגוף האנושי, ישר מתחילים במוח הטעים, הקטיפתי-הקציפתי.

לפעמים ממש בא לעטות עליי את גופת אמי זונת הגלקסיה, עכבישה אלימה ומשריצה בלי הרף

עוד ועוד יצורי תוהו וכאוס מפחידים ורעבים. פעם בדקתי אם יש לי אחים/אחיות שנראים אנושיים

כמוני, גיליתי רק שניים, ואני מתביישת לנקוט בשמם.

או

היא, נטחות, ממתינה להתקף התפרצות כך שתוכל לנעוץ את המחט הדקה בזרועי, לקרוא לסניטר

החתיך, שהיא עושה לו עיניים כל הזמן, ושניהם יקחו אותי לחדרי, מעולפת , ותחת ההסוואה שהם

מטפלים בי, יזדווגו כמו זוג חתולים מיוחמים.

פיכס.

אודין, בעל ויהווה

שלושה נאספו וחגו מעל עץ הזית האומלל

רועד, עליו נושרים מפחד, ענפיו נסדקים מחרדת מוות פתאומית

קרא לי בקולו העבה, נוטף שמן הזית

בואי טיארה

בואי זוגתי

הציליני

עגתי סביב מחומש החיים והמוות

הדלקתי נרות בפינות

שוררתי ושרתי שירים עתיקים מני חקר

והזמנתי את קאלי, אתנה וארטמים, גם את הרה

הרה קראה לזוס, שיראה איך גברים מתנהגים

והוא בחסדו הרב

שילח את ברקיו בשלושה

והן בכוחן כי רב הרעידו מוסדי ארץ

והעולם רעד, והעולם צווח, והעולם דמם

ואשה אחת זקנה

שפכה דלי מים מבעד לחלונה.

המלים של העץ

עוד רועמות באזניי

אסגארד, אסגארד

מרלין החליט לבקרני בבקר חורפי וקר

חרמן זקן, מחפש קן לזרעיו

את תהיי אם ארתור החדש, המושיע, הכוכב מבית לחם

אבן-טונג'י מביטה במראת סבתהּ

ואני ליד העץ

מבוהלה.

פרק ד'

חמישה לילות תמימים וארבעה ימים היא ישנה בלי הפסקה, טיארה. זה היה מדהים מאוד, כי לא נתנו לה אף חומר מרדים, לא התערבנו במטבוליזם שלה, כלום. היא קיבלה אותו מזון ואותה שתיה ואותן תרופות שאליהם ואליהן היא רגילה.

אני מתבוננת בסרט המעקב מחדרה. בשלושים ואחד בדצמבר 2007 בשעה 2300 טיארה נכנסה למקלחת, ויצאה אחרי 20 דקות. היא לבשה סדין שנכרך סביבה מתחת לבתי השחי, וקצהו נדחף לתוך הכריכה בין שדיה. היא הורידה את כל תכשיטיה, סרקה את שערה הארוך. פניה צובעו בצבעי כסף וירוק, עץ הזית? ומהשקערורית בתחתית צווארה ועד לתחילת החריץ בין שדיה צוייר חץ אדום ועבה.

הוא נעמדה מול הראי שבחדרה, שעליו היא מגבבת חוטים, חתיכות של נייר, עלים וענפים מעץ הזית, ובתוך המסגרת הזו חיה אלמנה שחורה [טיארה הביאה אותה]. טיארה התחילה בהמהום בקולות נמוכים ובטנוניים, ואט אט במשך 25 הדקות הבאות קולה עלה וצנח במחזוריות מרדימה ומשתקת. בתום 25 הדקות היא נעמדה וצווחה: "אמי אמי, בואי אל בתך", ואז התחילה להשמיע קולות בלתי ברורים.  הזכירה לי את כנסיות ההתגלות בארצות הברית ושפת ה"בורא" שלהן. היא צירפה אל בליל הקולות סדרת תנועות שהזכירה ריקוד הודי, או תמונות של קאלי, נשפה החוצה, הוציאה לשון אדומה, בטח צבעה אותה כמו את פניה, יללה והחלה להסתחרר סביב עצמה במהירות.

בשעה 2400 בדיוק נמרץ היא נפלה על המיטה ומאז ועד החמישה בינואר היא ישנה.

החלטתי לקיים בצוות הבכיר של בית החולים דיון סביב האירוע התמוה הזה, ולקבל הסבר, או תיאוריה כלשהי על מה שראינו. אני חושבת שגם אפנה לסבתי שאותה טיארה רוצה לפגוש כדי שתתן לי הסבר.

בחצות של סוף השנה שהייתה, נרדמתי

רק עכשיו התעוררתי, ומייד רצתי אל

המחשב לראות, הֲמישהו כתב בבלוג שלי כשלא

הייתי כאן?

איפה הייתי  חמישה ימים?

אני לחוצה, פגועה ומוטרדת מהיעלמותם

של חמשת הימים מחיי.

אני מביטה מבעד לחלון אל העץ שלי

הוא חי, נושם ומחייך אליי בעיניו הטובות

הוא מזמין אותי לחיבוק של בֹּקֶר.