מן השכחה אֲעַלֶה אלותַי

רצתי אחרי נחש קטן ואדום

הוא התפתל במהירות הבזק

ונשארתי כמעט ללא נשימה

אבל לרגע אחד הוא נעצר

ליד קיר גבוה וקר. קפצתי עליו

ונזפתי בו

ואמרתי מילת קודש

והוא חזר להיות

אין מוצא מענפי העץ הירוק

עליו הכסופים מרשרשים ומונעים ממני

לראות את פני השמש ואת פני אמי

אומללה שכמותה, זרוקה על אם הדרך

כרסה חתוכה בסכין צור גסה

מרדוך מעדיף את איננא, אחח עשתר

אסתר, פוסקת רגליה כזונה

במצוות דוד אכזר בורא עולם

כמה מביך שיהווה נעזר במרדוך למגר מלך שמן ומטופש

או איזה מלאך מתיימר לרגע כמו המן.

למעלה ולמטה נעה אני על פני גזע העץ

עץ הזית, אהובי שבחצר העגולה

וכל האחים והאחיות עומדים וצוחקים

להם.

בתוך ים של דמעות

אני ומבחנותיי צועדות

אני אוספת ומלקטת ושומרת לדורות הבאים

דמעות:

דמעות אם בוכיה

דמעות בת אנוסה

דמעות בן מרוסק

דמעות לוחמים

דמעות אלים

וגם

דמעות של מלאכים, שלפעמים רק

בוכים.