He Looks At Me But He... Never Calls Me

אני כל כך רוצה בנאדם א ח ד.

את א ב א שלי.

עוד מעט 6 שנים, ועדיין קשה לי עם זה.

אני מ ת ג ע ג ע ת אלייך כל כך.

רק פעם אחת הייתי בבית הקברות. ומאז, נשאר הדיסטנס בין המקום ההוא אליי.

הגעגועים לא פוסקים. והדמעות זורמות בלי הרף.

אז כולכם יכולים להגיד לי צריך להמשיך הלאה, פה ושם.

זה לא קל.

הוא חסר לי כל כך.

פעם לא הייתי מסוגלת לדבר על זה עם אף אחד. אז קצת נפתחתי, ואנשים מנצלים את זה לרעה, כדי לפגוע. תודה.

אני כבר לא יודעת אם אפשר לכתוב פה כמו פעם. הכל נהיה גדול.

לפעמים, אני נורא מסכימה עם מה שרותם אומר לי. לפעמים, אני חושבת שזה כל כך.

רותם, אז בנימה כזו או אחרת, יש פעמים שאני ממש מצדיקה את מה שאתה אומר.

דבר חדש, חשבתי שמותר לספר לאנשים מסויימים על הכאב, והסבל. ופתאום אני מגלה שנאה מסויימת.

תגידו מה שתרצו, שאני מגזימה, שאני נסחפת, שאני עושה מכל דבר סיפור. זה הרגש שלי. לטוב ולרע, אם תרצו ואם לא. באמת, תודה לכם על ההבנה.

אז אני לא אכתוב, על עוד נושא  שאני באמת רוצה לכתוב. הוא כל כך מסובך, 

וכל כך קשה לי איתו. אבל כנראה שהבלוג הוא לא המקום המתאים להתמודד עם זה. למה? כי נהיה המוני.

אם תפגינו קצת יותר רגישות, ואכפתיות. הרבה דמעות היו נחסכות בעולם.

די כבר עם הנימוסים, הצביעות והכי חשוב- די לשקרים.

שלכם,

לולי.