He Looks At Me But He... Never Calls Me

ופתאום, כמה מכם מתפלאים בפליאה עצומה "ממתי את עצובה?" "את תמיד שמחה לא?".

אז אני מצטערת לאכזב אתכם, אני כבר תקופה לא קצרה במצב לא טוב פיזית ונפשית. אז פה ושם אני מנסה להסתיר כמה שאפשר, כי אני לא אוהבת רחמים. ולפעמים אני מתפרצת כי כבר אין ברירה, ואז אני יוצאת חסרת טקט. מה לעשות שבזמן אחר שום דבר לא קורה ואז אין ברירה?

וואו. מה כותבים מעבר לזה?

אני תכננתי לכתוב פוסטים אחרים לחלוטין, כמו את אלה שאני חייבת לכם... כבר פירטתי בפוסטים הקודמים. אין צורך לפרט שוב. וכתבתי לפני כמה ימים קטע ממש אופטימי וממש מעודד, אבל האופטימיות קצת דעכה לה אי שם. אז כנראה שהפוסטים האלה יחכו מעט.

אז זה לא שאף פעם לא טוב לי, וזה לא שאני בדיכאון כל ימי חיי, וזה לא שאני מציירת את עצמי אומללה כל הזמן, זה לא זה!

זה פשוט, שכמו לכולנו גם לי יש את התקופות היותר טובות והפחות טובות. וכרגע אני מרגישה לא טוב, גם נפשית וגם פיזית.

אם אותם אנשים לא היו נמצאים אי שם בשבילי, באמת יש סיכוי שכבר הייתי נמצאת במקום אחר. תיאורטית. אז באמת אותם אנשים מחזקים אותי.

איך היה עושה אותי מאושרת אם הכל היה אחרת? אם המצב היה שונה? לא מספיק שפיזית אני די חלשה ולא מרגישה כל כך טוב, גם נפשית מתערער מרגע לרגע.

ווואו. חסרים לי כל כך הרבה אנשים לצידי, איפה אתם? אני מתגעגעת. והמקום בלב, עוד מחכה. ולפעמים יש עוד תקווה קטנטנה, שאי שם תהיו לצידי.

כרגע הגעתי הביתה מהיום של הצעירה, מהמחוז, ומפגישה הזויה לחלוטין עם ליריק וחסית.

החלטתי לכתוב את הפוסט הזה, כי באמת אני חייבת לפרוק הכל. למרות שזה לא המקום האידיאלי,

והלוואי ונדבר פנים אל מול פנים, ולא רק בעוד איזה פוסט מטומטם.

בתכלס, לפעמים עוד קצת יחס. לא יזיק.. באמת. להפך, רק יועיל, ודווקא יכול נורא לעזור, תחשבו על זה, ואם זה גם יגיע לתשומת לבכם, אשמח עד מאוד.

המוזיקה, אכן כן, המוזיקה, שאיתי בכל מצב, בבוקר, בלילה, ביום, בחדר, בפלאפון, בדיסקים החדשים, בכל מצב נתון ואפשרי.

המוזיקה וואו. אומנות שפשוט היא כל כך המון בשבילי, מעודדת כל כך, אי אפשר אפילו לתאר. כמה שמוזיקה יכולה לשנות בנאדם מהקצה אל הקצה.

והתיאטרון? אני מניחה שכבר כולכם יודעים את אהבתי העצומה לתיאטרון ולמשחק. אחח..

חזרנו לשיעור משחק, בהרכב קצת שונה, מורה חדש, אבל העיקר הסם שלי- התיאטרון, איך התגעגעתי. לפחות יהיה לי שוב את אותן שעתיים שבועיות קסומות שמרעיפות עליי כל כך הרבה.

כרגע, דוסי ישנה אצלי, וואלה כולכם תקנאו. יופי. סתאם,.. היא באמת ישנה אצלי, אנחנו צריכות לקום עוד מספר שעות ספורות, בגלל דבר ידוע. כן כן. דבר ידוע.

[באמת לא יזיק אם תרימו צלצול, כי אכפת לכם, ולא סתם כי קראתם פה.]

שלכם עד כאן,

אותה אחת כמו תמיד,

לולי.