"מפתח המרחק פתח לי שער של געגועים..."
אז כמו שאמרתי.. תודה לאל, אי אפשר לצפות שהכול יהיה מושלם. כרגע אני לא מתכוונת לעשות עניין מהדברים שקורים.. אולי אני אתן לזמן לעשות את שלו..
הבטחתי כבר כמה פעמים לאיקו המדהימה שלי שאני יעלה את הקטע האופטימי שאז כתבתי באמצע הלילה.
והנה אני עושה את זה:
אם אחייך אל העולם הוא יחייך אליי בחזרה?
בתכלס אני לא מבינה למה אני מבזבזת יותר מדי זמן על רגעי עצב, בכי, דיכאון, באסה, כאב ועצבים.
כי החיים קצרים וכדאי לנצל כל רגע ורגע, אף אחד לא יודע מה יהיה מחר!
אולי אפילו אני לא אקום מחר? או שאני אדרס?
אז כדי להסתכל על חצי הכוס המלאה, לשמוח, לצחוק, להיות מאושרים ועליזים מהטוב והמתוק שיש, וכמה שפחות להסתכל על החסרונות ועל חצי הכוס הריקה.
אך חשוב לא לזלזל בחיים! להגיד "תודה לאל" ולהודות לאלוהים הרחום והחנון.
חשוב לא להאמין שהחיים מגוחכים כי הם לא כאלה.
יש קצת אופטימיות, ואולי עוד קצת באופק.
למרות כל המשברים אני משתדלת לא ליפול, להיות חזקה ולצחוק אל העולם.
פוסט עוצמתי הייתי אומרת, לא?
-כתבתי את זה ב-15/10/07 בשעה 2:30 בלילה-
מתחשק לי להוסיף ציטוט משיר אהוב: "זה לא חובה לחיות זה זכות להיות חיים" .
אתמול קניתי מהחנות השאנטית בתחנה מרכזית ג'קט סגול, וכובע ארוך סגול...
הקדשה להולה הפאקצולה- ק ד י מ ה אחריי!
יאללה עוד פחות משעה, שיעור תיאטרון, איזה כיף. יופידו. תיאטרון. קסמים קסמים קסמים.
עד הפוסט הבא, מאחלת לכולכם, אבק קסמים בלי סוף. [שחייה צורנית..אהממ. לא.]
באהבה, לולי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
