He Looks At Me But He... Never Calls Me

ערב ט"ו בטבת. יום ט"ז בטבת (היום הנורא מכל?, היום השחור? איך לקרוא לזה?!) . 

ביום שני, אני לא אבוא לבית הספר, ועכשיו תגידו "איזה כיף לך" אז זהו שלא.

ביום שני, ה א ז כ ר ה .

6 שנים בלי אבא.

ועדיין, אחרי שהזמן טס וחולף לי בין הידיים, אני לא מעכלת את זה.

וההתמודדות? קשה עוד יותר. תאמינו לי.

החולצה הלבנה הקרועה, העצב על הפנים, האבל והיגון הקודר שבלב, הפנים החוורות, האמת שלא מתעכלת, ולא תתעכל לעולם. התנחומים. והלבד.

ושוב, כמו כל שנה. הגיע הרגע בו אני צריכה להחליט את ה-החלטה לגבי אותו יום.

השתיקה שלי, זו הצרחה הכי גדולה שבי,
השתיקה שלי, זה הכאב הכי כואב אצלי.

וכשהשקט ייפול כמו חול,
קולי לאיש לא יגיע.
אני יכולתי לבכות אבל,
פחדתי שזה יפריע.

השתיקה שלי, זו הצרחה הכי גדולה שבי,
השתיקה שלי, זה הכאב הכי כואב אצלי.

וכשהשקט ייפול כמו חול,
קולי לאיש לא יגיע.
אני יכולתי לבכות אבל,
פחדתי שזה יפריע.

וכשהשקט ייפול כמו חול,
קולי לאיש לא יגיע.
אני יכולתי לבכות אבל,
פחדתי שזה יפריע.

השתיקה שלי, זו הצרחה הכי גדולה שבי,
השתיקה שלי, זה הכאב הכי כואב אצלי.