זה הכי פוגע בי בעולם.
כל כך כואב לי שאני כבר לא יודעת איך לתאר את זה.
דיי כבר. התקופה הבלתי נודעת הזאת, שאומנם אני יוצרת ומגשימה כל כך הרבה דברים,
אבל מספיקים לקרות כל כך הרבה דברים מאכזבים, מתישים, מקשים, מעציבים... אני כבר לא יודעת איך להתבטא. המילים מתחילות להיעלם, נשארות רק הדמעות שזולגות בלי הרף.
אני לא מעוניינת להצטייר כבלוגרית אימוית שבוכה על החיים, כל הדרך הביתה, הרגשתי צורך,
לבוא לכאן, ולכתוב בלי כוונות תחילה, לכתוב דברים אמיתיים, דברים שאני מרגישה, דברים מבפנים.
לפעמים אני שואלת את עצמי, באמת למה עליי להיפגע ולהתאכזב בלי סוף...
וזה מתייחס להרבה מישורים בחיים שלי כרגע אם זה במשפחה, עם החברים, בלימודים...
הדברים שהכי חשובים לי בחיים מאכזבים, פוגעים, נעלמים, קורסים...
אני באמת רוצה לקוות ש"יהיה בסדר" זו לא עוד קלישאה... לא יזיק לאף אחד אם זה יתממש קצת.
אגב, היומולדת ממש ממש קרבה. מישהי עוד מעט תהיה בת סוויט סיקסטין. . .
בזמן האחרון, אני מתחילה להרגיש שאני מתייחסת לדברים מסויימים בצורה בוגרת יותר, אחראית יותר,
דיברתי על זה עם כמה אנשים שיקרים לי. על המחשבות החולפות, בעיניי זה קצת מוזר, ואף מפתיע, אני חושבת שזה העניין
שאני מתבגרת, פתאום דברים כביכול "שטותיים" באמת שטותיים, ודברים חשובים ורציניים נמצאים במקום אחר, ואני תופסת
דברים אחרת.
שלכם כמו תמיד,
לולי.
נ.ב- טוב פעם אחת ממזמן כשהייתי אצל ברי הכנו מלא מלא חתימות מאגניבות,
והנה אחת שמוקדשת לפסנתרן והמשוגע האחד והיחיד- צרי J
חחח... (חיכית לזה מלא, והנה עכשיו אתה רואה את זה! :P )
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
