| 10/2007
פולי. יהיה זכרו ברוך.
חולקים כבוד אחרון חביב, לאדם, לאמן, לאיש גדול ויקר – פולי. ישראל פולי פוליאקוב
.
בן 66 במותו. אתמול הוא מת ממחלת הסרטן האכזרית.
פולי מוכר בעיקר משלישיית הגשש החיוור, אך בטקס שנערך היום בקאמרי, הוא היה חסר בשלישייה.
פולי היה שחקן גדול ודגול. אני אישית הערכתי אותו, הוא היה ענקי בתחום ועם זאת כל כך צנוע. לפני כמה חודשים הייתי צריכה לצפות בהצגה "אתה צעיר רק פעמיים" בכיכובו של פולי ועוד שחקנים נוספים, ימים אחדים לפני ההופעה התקשרו ושלחו מכתב מתיאטרון באר שבע, שההצגה נדחית בגלל שפולי חולה, ומאושפז בבית חולים. אחרי שדחו את ההצגה כמה פעמים, החליטו לבטל אותה עקב מחלתו. תפקידו האחרון הוא בסדרה "הכל דבש" יחד עם בתו.
היום נערך בתיאטרון הקאמרי פרידה לזכרו, בני משפחתו היו, חברים, שחקנים, אמנים. ומשם להלוויה. כל פעם מחדש אני מבינה שאלוהים באמת לוקח את הטוב אליו.
יהיה זכרו ברוך.
ובנושא אחר-
ואני אשכח את הכל,
ואני אבין, ואני אסלח, ואני אוותר, ואני הכל.
ופשוט, לא יהיה לי כלום.
אתמול, היה יום פעילות לצעירה, היה יום קשה במיוחד. אחרי הכל, העיכוב, הבלאגנים, האלימות, הגיעו לי בערך 16 חניכים. וואו. המון.
אבל נלמד ונסיק לקחים, ואני מקווה שהיום פעילות הבא יהיה יותר מוצלח.
למרות שהערב שוקולד היה לא רע, אבל לא כמו שציפיתי.
מחר נוסעת עם איקו לתל אביב, להביא את הכובעים הקיניים. ובערב, ישיבת מדצים.
שישי-שבת- סמינר רבין והעצרת המרכזית.
וואי. עד יום שני אני חייבת להחליט את ההחלטה הגורלית.
עד שני. אין זמן. והימים חולפים. ואני חייבת להחליט. S:
טוב, עומרי אצלי. אז יאללה אני יתנדף מפה,
עד לפוסט הבא, אוהבת ומרעיפה עליכם אבק קסמים.
33> לולי.
| |
 טיולצעירהטיולצעירה. טרללה לה לה לה.
בינתיים שכולכם בעיר הנוער, אני מניחה. ואני דיי באווירה ביתית. אחרי שכל היד שלי גמורה מהחיסון והבדיקות.
אז הפוסט הזה יהיה על הטיול צעירה...כמו שרובכם יודעים, אתמול ב-27.10 יצאתי לטיול מגניב של הצעירה, במצפה משואה, ליד ירושלים ובית שמש.
אז אם אני מסכמת את זה ב-4 מילים אז, היה קשה אבל משמעותי. משפט שאני לא אשכח שאורי אמר לי בשישי בערב זה: "מדריך פנתר מדריך מאלתר" אחד המשפטים החזקים ביותר. איזה מעודד זה חבל"ז!
איך מתחילים? הכל התחיל בהכנות לטקס רבין, שם עמית ואלון סיפרו לי שאני אלך לצאת לבד לטיול. וכולי כזה- וואלה. אוקי. ואז העניינים התגלגלו, ובחמישי יצאתי עם איקו לקנות מתנה ליום הולדתה של רוני החניכה שלי, ועוד כמה דברים לטיול. וטלפונים לחניכים, לדבר איתם ועם ההורים, להגיד על הפרטים הטכניים, על הציוד וכו'. יום שישי, אלון העיר אותי, ובא אליי באיזה 10 ומשו בבוקר, אז הוא מצא אותי במדי לילה, גאד, לא הספקתי להתארגן. ממ... ואז עשינו ישיבה, חח..אני והוא. ודיברנו והוא הביא לי חוברת טיול. אחרי שהוא הלך המשכתי לשבת על הצ'ופרים, וגיליתי גם שאני אהיה בחולייה עם אורי בכר הסטלן מן שלי, יופידו. אז דיברתי גם עם אורי ותיכננו דברים. שישי אחרי כל ההכנות, ישנתי כמה שעות, פאק לקום באיזה 6 וחצי ביום שבת, להתארגן ולצאת למקיף, להיות עם החניכים, כי הרי אני המדריכה אי אפשר איחור אופנתי צריך להיות בזמן.
אז הגעתי על חולצת תנועה כמובן, והתעוררתי סופית כשראיתי את החניכים שלי, כמובן, רוני עדיין לא הגיעה, היא כמוני איחור אופנתי. פתאום אנחנו מחכים מחכים, וטלי מהמחוז מצטרפת. חיכינו לאוטובוס באיזה איחור של שעה ומשו. והיינו יחד באוטובוס עם קן נווה נוי, קן אפרידר, קן רעים וזהו נראה לי. הכרתי ת'קומונריות, עברנו ת'נסיעה בשלום. ואז שהגענו למקום היעד, אחרי תדרוך ב.ב.ב ירדנו, גיליתי שגם הטיול של ז' וח' באותו מקום, ראיתי את ליב ונוי הכפרות שלי! ואחרי זה, הלכנו לאכול ארוחת בוקר, וראיתי גם את רביבים,מיתר ומצפה שיחד איתם אורי שהתגעגעתי אליו כל כך, שהרג אותי ביציאה במהלך המסלול – "אתם מכירים את סאאפיר? היא טיילנית עולמנית! שנה שעברה טיפסה על הר האוורסט לבד" משו כזה.. וזה היה אחד המצחיקים.. אחחח אורי אורי.
אחרי זה התחלקנו לחוליות, וצפינו בהצגה הראשונה של הסיפור מסגרת "פלוגת הגמלים" בכיכובם של אלון וארז השובבים, הם היו אדירים כל כך, הרגו אותי מצחוק, עלאק זרובבל הרשע, וברק כוכבא הגיבור שלנו, טחחח זה היה כל כך אדיר. דרך אגב, בחולייה שלנו היה מאבטח חמוד, ושמו שלומי, דיברתי איתו פה ושם. והוא היה אחלה לגמרי.
אלון וארז בסיפור מסגרת.
החניכים.
בקולומבריום.
רוני חניכתי במהלך כתיבת היומן מסע שהכנתי להם.
אחרי זה עשינו הסמלה, שאנחנו פלוגת הגמלים, יצאנו למסלול, בכללי המסלול היה פיזית ממש לא קשה, במהלכו עברנו איזה 6 תחנות שבהם בכל תחנה פגשנו דמות אחרת, ובתחנה האחרונה זה הקרב האחרון מול זרובבל. הקטע הכי הכי טוב, שגם נהנו בו החניכים הכי הרבה, זה הזחילה במערות. היינו חולייה של 30 ומשו אנשים עם איזה 10 פנסים, הורדנו תיקים, וכובעים, אורי סידר את הכניסה למערות, זחלנו במערות חשוכות מלאות אבק, אבל מה היה כל כך חוויתי, ובאותם רגעים הרגשתי שוואלה מתחילה להיות בין החניכים שלי סנרגטיות אדירה, וואלה זה כל כך שימח אותי. באיזשהו שלב רוני החניכה שלי היתה לפניי היא האירה לי עם הפנס, ואז עצרנו וחיכינו לשיילה שהיתה מאחוריי, ואחרי שהייתי מעוכה סופית, עברנו את המערות. אחרי זה החניכים היו צריכים להשתין, עלאק רצו שירותים! מאיפה אני אביא להם שירותים באמצע שומקום?! אז אני לקחתי את הבנות להשתין איפשהו בשיחים ואייל לקח את הבנים. בקיצ' עליתי עם 3 חניכות למעלה, הרחק לשיחים ועצים, ואז היה טקס, ששעה חיכיתי כי הן לא יודעות איך ומתביישות וזה וזה וזה. כל אחת הלכה קילומטרים מהשנייה, אני באמצע מפנה גב, שחלילה לא אסתכל עליהן, חח... ואז אחרי שנה שהן סיימו, דיברתי איתן שטפנו ידיים, וחזרנו לחולייה.
בין לבין בעצירות, אני ואורי עשינו חידות היא והוא, וחידות תרתי משמע וחידות מה הקשר, מאגר חידות שהבאתי מראש. ובעצירה אחרת, אני ואייל עשינו חידות ציורים, שהחניכים ממש התלהבו מזה.
הרביביסטים החמודים בהסוואה מזרובבל.
אורי הקשוח עם הבוץ על פניו!
אחרי שבקרב האחרון, ניצחנו את זרובבל כביכול, הסתיים המסלול, וירדנו לכיוון האוטובוסים, שם ז' וח' חיכו לנו כבר על האוטובוסים, ופגשתי את מתן מגרעין המשך, שוואלה זיהה אותי, ואמר משפט שעד עכשיו מתנגן לי בראש, שאלתי אותו תגיד "מאיפה זיהית אותי וכל זה?" אז הוא אמר לי "מה זאת אומרת סאפיר? את אישיות מחוזית" וזה עדיין מהדהד לי בראש.
יופידו. לפי הרשימות אוטובוסים הבנתי שאלון המדהימוש חוזר איתנו לב"ש [כי בהלוך הוא לא נסע איתנו] אז עליתי לאוטובוס, חניכיי התיישבו, ואז אני התיישבתי ליד רוני. אחרי כולם כמעט לפני הנסיעה, אלון עלה, חיפש אותי, ואז הוא הגיע אליי, וזו היתה הפעם הראשונה שממש ממש דיברנו כי היה קצת קשה לדבר בגלל הסיפור מסגרת, וכל השתלשלות הדברים. נסענו חזרה לב"ש. אנחנו ירדנו אחרונים במקיף, אחרי שחניכיי ירדו, עמיתי ומתן הלכו לכיוון הקומונה שלהם. ואז אלון ליווה אותי לביתי. וואלה קרו גם דברים מאוד מוזרים.
בכללי, היה לי טיול ממש קשה דווקא בגלל זה שנאלצתי להיות פיזית לבד מהקן, אז זה די תסכל בכמה מצבים, אבל הכי הכי חשוב שהחניכים שלי ממש ממש נהנו, ויצאו בהרגשה מעולה, אז מי אני שלא יהנה? למרות כל הקושי וכל זה. זה היה הטיול הראשון, שבו הייתי ממש קצת עם המצלמה והפלא, כל הזמן הייתי עסוקה, בלראות את החניכים בעיניים, ולדאוג, שישתו, שלא יריבו, ועוד 1001 דברים.
בסוף השבוע, סמינר רבין ונוסעים אחר כך לעצרת, קן ט' אנחנו מפגיזים בנוכחות נכון?! אני כבר נרשמתי, מה איתכם?!
אני חייבת לציין פה ממש לא קשור לנושא, אבל חובה. כן, אתה. אני הכי לא מבינה אותך בעולם! באמת שלא, כל פעם אני תוהה לעצמי, ועדיין לא מבינה.
אם אתה איתה ואיתן, אז למה אני קשורה לסיפור הזה? מה אם הרעיון של להיעלם אחד לשני וזהו? זה כדי? אני לא יודעת. :S
וואו. היום נגלה אבן ענקית מליבי, בשיחה עם עמית. היינו צריכות להגיד אחת לשניה כל כך הרבה דברים, ורק היום זה קרה. איזו הקלה. לפחות זה.
שלכם עד לפוסט הבא,
לולי.
(כפתור ישן, שימי עיצב בזמנו..)
| |
"אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית"
חובה התייחסות מיוחדת.
היום יום הזיכרון ליצחק רבין. עברו 12 שנים מאז הירצחו בידי מתנקש יהודי ואכזר.
אתמול, היה לנו יום תנועתי שעסק בזה, היינו בתערוכה, אחרי זה נסענו כל הקן עם קן נווה זאב לביג, ל"משואות יצחק" שחילקנו פליירים וסטיקרים ותלינו פלריג ודיברנו עם אנשים על הנושא, קיבלנו מלא תגובות, מעט התעניינות. הרוב "מה אכפת לי ממנו?" "למה שיצחק רבין יעניין אותי?" "מה אני יעשה עם הפלייר הזה?" ועוד ועוד ועוד...
 (הפלריגים שתלינו!)
אחרי זה, נסענו חזרה למקיף רבין לטקס העירוני, כל כך אהבתי את הנאום של ראש עיריית רהט, ושל רוביק, הם דיברו כל כך לעניין.
הטקס היה בסימן – "אל תגידו יום יבוא – הביאו את היום" (יעקב רוטבליט).
היום מוקדם בבוקר, הגענו לקן, והתחלנו בהכנות לטקס רבין השכונתי שאנחנו חניכי ומדריכי קן ט' הכנו, פרסמנו את הטקס ברחבי השכונה, הכנו תפאורה ואת כל המקום, עשינו חזרות. ולקראת השעה 19:00 אנשים התחילו להגיע, ואז כבר התחלתי להילחץ, הבנתי שוואלה, זה עומד לקרות. היה טקס כל כך מרגש! בתחילה, כשמולי הקריאה את ה"יזכור", אז הדלקנו 12 נירות. ויוב ניגנה באורגן בין לבין, וליוותה את מי ששר. אני וספייה קראנו את הנאום האחרון של רבין, מעצרת השלום. פשוט רעדתי, והלב דפק במהירות, אחרי זה הייתי בתוך כל האווירה, וקצת נזלו דמעות פה ושם. טוב, זה חלק מההתמודדות.
החלטתי שממש חשוב שאני יעתיק לפה את הנאום האחרון:
עצרת השלום, כיכר מלכי ישראל תל אביב, י"א בחשוון תשנ"ו, 4 בנובמבר 1995
"הרשו לי לומר, אני גם מתרגש, אני רוצה להודות לכל אחת ואחד מכם, שהתייצב כאן כנגד האלימות ובעד השלום. הממשלה הזו, שיש לי הזכות לעמוד בראש, יחד עם חברי שמעון פרס, החליטה לתת הזדמנות לשלום, שלום שיפתור את מרבית בעיות מדינת ישראל, הייתי איש צבא 27 שנים, נלחמתי כל עוד לא היה סיכוי לשלום. היום אני מאמין שיש סיכוי לשלום, סיכוי גדול. חייבים לנצל אותו למען העומדים פה, ולמען אלה שאינם עומדים פה, והם רבים בעם.
תמיד האמנתי, כי מרבית העם רוצה בשלום. מוכן ליטול סיכון לשלום, ואתם כאן, בהתייצבותכם בעצרת זו, מוכיחים זאת, יחד עם רבים אחרים שלא הגיעו לכאן, שהעם באמת רוצה בשלום ומתנגד לאלימות.
אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית. יש לגנות אותה, להוקיע אותה, לבודד אותה. זו לא דרכה של מדינת ישראל. יכולות להיות מחלוקות, אך הכרעה תהיה בבחירות דמוקרטיות, כפי שהיה הדבר ב-1992, שם נתנו לנו את המנדט לעשות את מה שאנו עושים כפי יכולתנו ולהמשיך בכך.
אני רוצה להודות מפה לנשיא מצרים, למלך ירדן, למלך מרוקו, שנציגיהם מופיעים כאן ומביעים את שותפותם איתנו בצעידה לשלום. אבל מעל לכל- עם ישראל, בשלוש השנים של קיום הממשלה הזו, הוכיח שניתן להגיע לשלום, שלום הנותן פתח לכלכלה וחברה מתקדמת. שלום הוא קודם כל בתפילות, אבל לא רק בתפילות, שלום הוא שאיפת העם היהודי, שאיפה אמיתית.
השלום כרוך בקשיים, גם במכאובים. אין דרך לישראל בלי מכאובים. עדיפה דרך השלום מאשר דרך המלחמה. אומר לכם את זאת מי שהיה איש צבא ושר ביטחון, ורואה את כאבי המשפחות של חיילי צה"ל. למענם, למען בנינו ונכדינו, אני רוצה שהממשלה הזאת תמצה כל שמץ, כל אפשרות, לקדם ולהגיע לשלום כולל.
עצרת זו חייבת לשדר לציבור הישראלי, לציבור היהודי בעולם, לרבים רבים בעולם הערבי ובעולם כולו, שעם ישראל רוצה בשלום, תומך בשלום – ועל כך תודה רבה לכם".
לא נשכח ולא נסלח!
והשנה, סמינר רבין, מחוז נגב, בסוף השבוע 2-3 לנובמבר, והפעם סמינר מחוזי בקן קריית אונו ובשבת בערב נוסעים לעצרת המרכזית בכיכר רבין.
הרעות – שיר מדהים שמתקשר, ושאני כל כך אוהבת.
על הנגב יורד ליל הסתיו
ומצית כוכבים חרש חרש
עת הרוח עובר על הסף
עננים מהלכים על הדרך.
כבר שנה לא הרגשנו כמעט
איך עברו הזמנים בשדותינו
כבר שנה ונותרנו מעט
מה רבים שאינם כבר בינינו.
אך נזכור את כולם
את יפי הבלורית והתואר
כי רעות שכזאת לעולם
לא תיתן את ליבנו לשכוח
אהבה מקודשת בדם
את תשובי בינינו לפרוח.
הרעות נשאנוך בלי מילים
אפורה עקשנית ושותקת
מלילות האימה הגדולים
את נותרת בהירה ודולקת.
הרעות כנערייך כולם
שוב בשמך נחייך ונלכה
כי רעים שנפלו על חרבם
את חייך הותירו לזכר.
ונזכור את כולם...
אז עד לפוסט הבא,
מרעיפה עליכם את אהבתי הגדולה,
לולי. [או כמו שולרי המציא- לוליר D:]
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
