אחותה הגדולה של תנינה, עוגלה חרוצה, נעשתה כל כך חרוצה מאז הופקד בידיה מזג האוויר, שהתחילו לכנותה כִּשמָכֵּנְהִי. לא תמיד הייתה כזאת: כשהיא ותנינה היו קטנות אהבו לספר יחד סיפורים ולהמציא מילות כישוף חדשות וארוכות, כמו למשל תְמוֹגֵגנֶצַח ואִזדַרדלַעַת.
לפעמים, כשתנינה וקורקבן באים לבקר את כשמכנהי - ותנינה רוטנת כל הדרך שקורקבן מכריח אותה ללכת, וקורקבן יודע שאין טעם אפילו לנסות למחות - תנינה מנסה לפעמים למלמל לידה איזו מילה כזאת, ארוכה ובת כלאיים, כדי להזכיר לעוגלה חרוצה את האחותיוּת שלהן, אבל עוגלה רק ממלמלת, "מה? אה, אל תסיחי את דעתי, את רוצה שיהיה ערפל באמצע השרב?" או "השתגעת, תנינה, את רוצה שישתזפו לי פה באמצע הגשם?".
יום אחד אמרה תנינה לקורקבן, "היום נבקר את כשמכנהי, אבל אם היא לא תהיה אחותית גם הפעם, לא נבקר אצלה יותר!"
קורקבן נהג על פי הכלל "סייג לחוכמה שתיקה", כפי שהרבה לעשות לאחרונה.
כשביקרו אצל כשמכנהי, היא התנהגה כרגיל; מרוב שהייתה עסוקה, הציעה להם קפה ושכחה להכינו, וביקשה מקורקבן לשמור על השמנת עד שתבוא.
"במה את כל כך עסוקה?" התעצבנה תנינה.
"אה!" עיניה של עוגלה-כשמכנהי אורו. "אני עושה קשת!"
ותנינה התקרבה, וכשעמדה קרוב קרוב אל אחותה שמעה את מילות הכישוף שבאמצעותן יצרה את הקשת: "תמוגגנצח איתנַקֶשֶת בקירוב". ותנינה הוסיפה את המילה האחרונה: "אחוֹתעוֹדאַת".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
