כל מיני בלוגרים רוגלים, ובקיצור בּלוֹרוֹגלים, כותבים חתולוגרפיות ומספרים על החתולים בחייהם, אז החלטתי גם אני, קורקבן, לכתוב מכַשֵפוגרַפיה.
תנינה לא אוהבת שמזכירים את זה, אבל האמת היא שהיא לא הייתה המכשפה הראשונה שלי. "מה לא ראשונה? תנינה תמיד ראשונה," היא תגיד, ואני אצטרך להתפתל עד קצה הזנב כדי להוכיח לה שאחרונה זה יותר טוב מראשונה, אז בקיצור, אל תגידו לה שאמרתי.
קודם כול, אתם יודעים שמכשפות הן בבתאחתיות. וגם חתולים הם בבתאחתיים. אבל חתול שחי עם מכשפה צריך ללמוד להיות פחות בבתאחתי, פשוט אין ברירה. אולי זה בגלל שכישופים חזקים יותר מציפורניים.
אבל מה שהרבה יותר גרוע ממכשפה זה שני מכשפים. וכשהייתי גור, גרתי אצל אח ואחות מכשפים, סימבּי ויוֹזָה. סימבי ויוזה היו תאומים, ושניהם היו בלונדינים חיווריינים עם עיניים כחולות. חוץ מזה שסימבי היה גבר ויוזה הייתה אישה, כמעט לא היה אפשר להבחין ביניהם. הכול הם עשו ביחד: את הכישופים למשל. אחד מהם היה מתחיל את המשפט והשני היה מסיים אותו, ואז הם היו צוחקים ומתחבקים ואומרים אחד לשני: הו יקירי, כמה שאתה נפלא, הו יקירתי, איזו חכמה את. אם אחד מהם היה צריך להיעדר מהבית לכמה שעות, מה שלא קרה לעתים קרובות, היה השני מחוויר עוד יותר מהרגיל, מסתובב בבית בחוסר שקט וקורא ספרים של תומס מאן.
סימבי ויוזה בחרו בי מפני שאני חתול לבן, ומתאים לצבעים שלהם. "יקירי, תראה כמה יפה קורקבן משתלב בתמונה כשאני קוראת והוא יושב על ברכיי"; "יקירתי, תראי כמה נאה קורקבן כשאני מאכיל אותו בבוקר והוא מרחרח את כף ידי", היו מתמוגגים, אבל אף פעם לא טרחו לשוחח אתי, ובכלל פחדתי לזוז אצלם יותר מדי, שלא אהרוס את התמונות היפות שלהם.
יום אחד ברחתי מהם, וברחוב אספה אותי מיד מכשפה, שבמבט אחד ראתה שאני לא חתול רגיל אלא חתול מכשפים. המכשפה הייתה מאוריציה חסד-פז, והיא הייתה מכשפה מאוד מלכותית, גם בקיץ לבשה מחוכים ושמלות ויקטוריאניות, והתהדרה בכתר קטן לראשה. מאוריציה חסד-פז הייתה גאה מאוד בעצמה על שאספה אותי מן הרחוב, ואהבה מאוד לשמוע ממני כמה אני מכיר לה טובה וכמה היא אכן רבת חסד. מהר מאוד הבנתי שאמנם שיפרתי את מצבי בכך שאני כבר לא חתול של שני מכשפים אלא של מכשפה אחת, אבל העובדה שמאוריציה חסד-פז כן שוחחה אתי, שלא כמו התאומים, לא שינתה בהרבה, כי מאוריציה רצתה לשמוע ממני דברים מסוימים בלבד.
מהר מאוד התברר לי שמאוריציה היא מה שמכנים בחוגי המכשפות נובו-ויצ'ית, ששמה האמיתי מאוריציה כהן, ושהיא בחרה לעצמה את השם חסד-פז כדי להיות המכשפה הכי טובה בעולם. כל כישוף שרצתה לעשות, הייתה שוקלת בדעתה אם אכן יביא אושר ושמחה לאנשים רבים ולא יפגע באחרים, אם ישפר את המצב בעולם או ירע אותו. "ואם אשפר עכשיו את מזג האוויר אצלנו," הייתה מתייעצת אתי, "מה יקרה בצד השני של העולם?" או, "אם אהפוך את כל המזון לגלידה, מה יקרה למגדלי הירקות?" וכן הלאה וכן הלאה. מרוב לבטים, לא עשתה כמעט שום כישוף, וכשעשתה כישוף הייתה מתייסרת עוד אחר כך בלבטים וברגשי אשמה.
אמנם חתול מכשפים לא יכול להיות בבתאחתי, אבל לחיות עם מכשפה שלא עושה אף פעם שום דבר זה באמת קצת משעמם אפילו לחתול נבון ובעל בגרות נפשית. ממאוריציה לא ברחתי סתם כך; ידעתי כמה תייסר את עצמה אם תחשוב שלא הייתה טובה אליי ולא הייתי מאושר אתה. לכן השארתי לה מכתב ארוך ובו הסברתי שלאחר שרחצתי בטוב לבה האינסופי והפנמתי אותו, אני יכול לפנות את מקומי לחתול חדש שעוד לא חווה את החיים הנפלאים לצדה. אני בטוח שהזילה דמעות התרגשות כשקראה את מכתבי, והחליטה להקדיש את חייה לאימוץ חתולים שגורלם לא שפר עליהם. אולי אפילו הקימה קרן לחתולים על שם קורקבן.
אתרע מזלי ואחרי מאוריציה הגעתי שוב אל שתי אחיות. אמנם מכשפה אחת עדיפה על שתיים, כפי שלמדתי מוקדם בחיי, אבל האחיות האלה היו הניגוד הגמור של סימבי ויוזה: גול וית גרו אחת במעלית העולה ואחת במעלית היורדת, ורבו כל הזמן את אותו ריב, שלא התקדמו בו הרבה בגלל המעליות שחלפו זו על פני זו ונפגשו כל פעם רק לרגע. מבחינה רגשית החיים אתן לא היו כל כך מעיקים, אבל הן פיתחו להן מנהג מגונה להשליך אותי ממעלית למעלית, וקיבתי לא התירה לי להמשיך באורח החיים הזה.
אבל יום אחד יצאתי מהמעלית והייתה שם תנינה, ותנינה ראתה אותי ואמרה, "הרי זה החתול הלבן שלי, קורקבן," ומיד חטפה אותי והטילה כישוף שִכחת-חתולים על אחיותיה, שכיום אין להן מושג שפעם הייתי החתול שלהן.
אז אתם מבינים, עם תנינה לא תמיד קל, אבל היא אחת ולא שניים, והיא לא מנסה להיות אחרת ממי שהיא באמת, ולכן רוב הזמן, לצדה, חתול יכול לנשום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
