מה תנינה הייתה אומרת

יום אחד שאלה תנינה את קורקבן, "מה יקרה אם יום אחד לא נוכל לגור יותר בבית המעלית, ונצטרך לעבור למקום אחר?"

קורקבן היה המום. הוא הביט בכפתו הלבנה שנעצרה מול פניו, לפני או אחרי ליקוק, הוא לא זכר. איזו מחשבה מוזרה! יום אחד? באיזה יום? למה ואיך?

תנינה וקורקבן היו מודאגים מאוד, ואם לא די בכך, למחרת שאלה תנינה עוד שאלה מטרידה:

"מה יקרה אם יום אחד יישור לי כל כוח הקיסום?"

ובימים הבאים הוסיפה לשאול: "מה אם יום אחד תרצה לצאת למסעות ותעזוב אותי? ומה אם לטטושון תהיה שליחות ארוכה למקום רחוק והוא ישכח לחזור?" (הטטושון התפרנס מבלדרות).

ומה אם, ומה אם. קורקבן לא היה רגיל למחשבות על "אם" ועל "יום אחד". כל יום חשב על אותו יום, ואם אפשר – על אותו רגע, למשל על השלב המסוים בהתלקקות שבו הוא נתון, ועל דרגת הרעב או השובע שלו, ועל עוצמת הרצון לנמנם.

הוא לא ידע איך להשיב לתנינה, אבל עלה בדעתו שיש מישהי אחרת שתוכל לעזור. לאחרונה פגש בשכונה חתולה רזה, מפוספסת וקשת יום ששמה דַיָלְצָרָבְּ, ואף שהייתה שתקנית וחסרת חן הילכו עליה שמועות שהיא חתולה מאוד חכמה. קורקבן ירד לרחוב לקרוא לדילצרב והבטיח לה קערית חלב בתמורה לשיחה עם המכשפה שלו. דילצרב הביטה בו במבט אטום של יצור שחוכמתו המפליגה מונעת ממנו לחשוף את מחשבותיו בפני פשוטי העם, ועלתה אחריו אל בית המעלית.

"מה אם..." החלה תנינה שוטחת את שאלותיה, ודילצרב השיבה בשלווה: "דייה לצרה בשעתה."

"ומה אם..."

"דייה לצרה בשעתה."

אחרי שהסתיימה השיחה ודילצרב שתתה מלוא הקערה ונפרדה מהם, בשפם לבנבן מחלב שקצת פגם בארשת העליונות שלה, וגופה הרזה והגרמי נעלם במורד המדרגות, קורקבן היה משוכנע שתנינה תגיד לו: "איזה מין חתולה הבאת לי. רק משפט אחד היא יודעת להגיד." אבל תנינה לא אמרה כלום, ורק כעבור זמן מה שמע אותה קורקבן מהמהמת לעצמה,

"היום זה היום, מחר זה מחר.

לא צריך להקדים את המאוחר.

מזל שכל הימים באים אחד אחד

ולא נופלים על תנינה בבתאחת.

מה אם אני, ומה אם אתה...

דייה לצרה בשעתה."