מה תנינה הייתה אומרת

יום אחד עשו תנינה וקורקבן מַנפָּלָה, ונפלו כמעט היישר על הטטושון, שמיהר לו ברחוב וחבילה על גבו. מרוב בהלה מהמנפלה ובעיקר מקורקבן, הטטושון השיל את זנבו, אבל המשיך ללכת לו במרץ.

"סליחה, אדוני!" קראה אחריו תנינה. "שמעתי כבר על אנשים ששכחו כובע או מטרייה, אבל חלקים מהגוף שלך להשאיר ככה ברחוב? זאת ממש רשלנות!"

מרוב תמיהה נעצר הטטושון, ואז הביט רגע לאחור, סקר את קורקבן ואת תנינה והתלבט בינו לבינו אם הם מסוכנים או לא.

"באמת," אמרה תנינה, "אני לא יכולה לקחת אחריות על זנבות שלא מחוברים לבעליהם."

"את צודקת," אמר הטטושון והתקרב לאט. "אבל אצלנו הלטאים זה מקובל. אנחנו משילים את הזנב כשאנחנו נבהלים."

"הבהלת אותו!" נזפה תנינה בקורקבן. "אני תמיד אומרת לקורקבן שהוא מנפילאי בבתאחתי מדי, אבל הוא לא מקשיב לי. מנפלה," הסבירה לטטושון כשראתה את מבטו הנבוך, "זה מה שאנחנו עושים כדי למצוא חברים. אנחנו גרים שם – " הצביעה למעלה אל בית המעלית – "ומנפלנו עליך כדי להתחבר אתך."

הטטושון רצה להגיד משהו מנומס מאוד, אבל לא ידע מה אומרים כשמכשפות עם חתולים (כנראה לא מסוכנים, צריך עוד לבדוק) ממנפלות עליך. "לכבוד הוא לי," אמר לבסוף.

"אני תנינה, וזה החתול שלי קורקבן," נדבקה תנינה מהנימוסיות של הטטושון.

"אני הטטושון."

"אם תבוא אלינו לבית המעלית," אמרה תנינה, "אני אַקַסם לך זנב חדש."

"אין צורך," חייך הטטושון, "אני יודע להצמיח לי זנב חדש בעצמי. אבל אבוא בשמחה, אחרי שאמסור את החבילה הזאת."

תנינה השתאתה. היא לא ידעה שיצורים שאינם מכשפות מסוגלים להצמיח לעצמם חלקים חדשים במקום אלה שננטשו. "אתה לא מבין כלום בביולוגיה," נזפה בקורקבן.

"טוב," אמרה לטטושון, "אז תמסור את החבילה ואחר כך תעוף מהר אלינו."

"לעוף אני דווקא לא יודע," הודה הטטושון, ותנינה השתאתה עוד יותר ואז עטתה הבעה למודת סבל והורתה בביטול על קורקבן: "גם במטאפיזיקה הוא לא מבין כלום."

"אז להתראות, אני אבוא אחר כך," אמר הטטושון ויצא לדרכו.

"להתראות," קראו אחריו תנינה וקורקבן, אם כי קולו של קורקבן היה רפה מעט מכל העלבונות שהוטחו בו.

ולאחר שמסר את החבילה בא הטטושון כפי שהבטיח, אבל על כך בסיפור אחר.