מצד אחד תנינה לא מאמינה בימי הולדת, כי מכשפה מוצלחת כמוה תמיד ילודה באותה המידה, ומה פתאום לחשוב שביום מסוים היא ילודה יותר. אבל מצד שני, כשקראה בספר הגינונים וההליכות של המכשפות על נוהגי החגיגה המסורתיים, התלהבה מאוד. "שמע, קורקבן," קראה באוזני החתול המנומנם. "'ביום הולדת מכשפי מכריזים בחוצות העיר על יום חגה של המכשפה המוצלחת וכולם יוצאים החוצה, מהללים אותה ושרים לה שירים. מכשפים מוצלחים מעניקים לה כישופים במתנה והמכשפים הזוטרים מחברים לה שירי הלל'. טוב, מכיוון שאין מכשפה מוצלחת ממני, אני אצטרך להכין כישוף מתנה לעצמי... אין מנוחה למי שמוצלח," נאנחה.
קורקבן, אם מפאת מוצלחות ואם לאו, הבין גם הוא שאין סיכויים למנוחה, קם והתמתח.
"איזה כישוף מתנה אכין לעצמי?" תהתה תנינה. "ואולי בכלל לא כדאי? אחרי יום נחמד כזה, שבו כולם יהללו את תנינה ברחובות, הימים הבאים יהיו סתם מאכזבים..."
קורקבן הבין שתנינה מתחילה לשקוע בהרהוריה והחל לחפש לעצמו שעשועים.
"כמובן!" היכתה באצבע צרדה על מצחה. "תנינה יקירתי, את גאון! אכין לתנינה כישוף יום הולדת שהופך את כל הימים לימי-הולדתנינה."
תנינה החלה אוספת את המרכיבים ומחברת את הלחש. "ואתה, תפסיק להסתובב לי בין הרגליים," נזפה בקורקבן. כל היום טרחה ועמלה על הקסם המורכב.
למחרת בבוקר, כשהתחילו להכריז בחוצות העיר על חגה של תנינה המוצלחת, הייתה תנינה עייפה מאוד ובקושי נחלצה מחלומותיה.
"אף פעם לא עבדתי כל כך קשה," רטנה. אבל היא נאלצה לקום ולצאת אל המרפסת ולנופף בתודה אל כל מוקיריה שבאו לברכה ולאחל לה איחולים. ברגע האחרון חטפה גם את קורקבן, כי חשבה שאצילי יותר לנופף ולהודות עם חתול לצדה.
"מעייף מאוד לחייך כל הזמן," סיננה לקורקבן מבין שיניה. "חבל שתנינה מכשפה כל כך מפורסמת, והמאחלים רבים כל כך. הייתי רוצה ללכת לחלום קצת. ובכלל, מה רע בימים הרגילים, ימי הלא-הולדת, שבהם תנינה חולמת כאוות נפשה, ואחר כך מקסמת לעצמה פנקייקס, בלי לחשי מתנה ובלי חרוזי הוקרה?"
"לא נורא," ניחם אותה קורקבן. "מחר תוכלי לחלום כמה שתרצי."
"נכון... אוי ואבוי! לא נכון! הרי נתתי לעצמי במתנה לחש יום הולדת מתמיד! מהר, קורקבן, מוכרחים לבטל את הלחש."
ותנינה הפסיקה מיד להיות מנומסת, נטשה את המברכים ונכנסה הביתה עם קורקבן. מיד החלה מדקלמת:
היום יום הולדת
מחר לא-הולדת
העולם שמח שתנינה נולדה
כל יום באותה המידה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
