מה לספר לכם? על איך הלכתי לאוניברסיטה לחפש לי תואר? אולי על פרק נוסף בסדרה "אליס מחפשת מוזרים", כולל מפגש מייגע בבית קפה? על המתמטיקאי? על סוף שבוע במדבר שכמעט, אבל  לא נסעתי אליו? על אנשים שעושים שמיניות באויר כדי להשיג את הטלפון שלי אחרי שיחה של 5 דקות (אגו, הו אגו...)? על הלפטופ הנפלא שלי, וכל התוכנות שהתקנתי עליו (חצי אורגזמה...)? על עקרונות מוסריים של דייטינג?

אולי מחר.

היום רציתי לדבר על נושא קרוב לליבי, והוא שמות בבלוגים. לכל איש יש שם, שנתנו לו הוריו, שנתנו לו חבריו הבלוגרים. בהתחלה זה מציק, להמציא לכולם שמות, וחשבתי לכתוב מחולל שמות אוטומטי כזה, אפילו חשבתי על כל מיני פיצ'רים מגניבים, קטגוריות של שמות מהארץ ומחו"ל, שמות יפים ומכוערים, שמות ארכאיים, אבל התעצלתי. אחר כך הבנתי שיש דברים, שמחולל אוטומטי לא יכול לתת, וזהו מותר האדם מן המחשב. בעוד קיימות בבלוגוספירה כמה גישות שונות למתן שמות (החל מהשיטות פשוטות – אז מה אם יש לי בלוג, נראה לכם שאני אספר לכם על החברים שלי?!, דרך שִיוּם על פי כלי רכב, צבעים וסוגי סיגריות, ועד השיטה התנ"כית הקיצונית, בה החברה נקראת שמעונה)*, נוקטת אליס משך זמן רב בנסיון להמציא שמות, לאט אבל בטוח, לכל חבריה, כדי שיוכלו ארבעת קוראיה הנאמנים לעקוב אחרי חוט העלילה החמקמק.** ולמרות שלרוב, כל פוסט יכול להיות מובן מעצמו, הרי שזה נפלא ונהדר לקרוא על "שירית" במקום על "אחת החברות שלי", ואולי גם לבנות לעצמכם את דמותה בראש, מפה לשם. יש בין החברים שלי, אנשים שהשמות הולמים אותם. למשל, אלונה. את אלונה אני מכירה רק כמה חודשים, ואולי בגלל זה השם האמיתי שלה לא יושב לי חזק בראש. אני לא חושבת שהוא כל כך מתאים לה, אלונה הרבה יותר הולם, ולפעמים אני כמעט מתבלבלת וצריכה לעצור את עצמי מלקרוא לה ככה, או להתאמץ להזכר בשם האמיתי שלה. לפעמים השם לא כל כך מתאים אבל אני כבר תקועה איתו. לכן אני משתדלת ממש לחשוב על זה.

יש מקרים שאני מוותרת, למשל, ינוקא. יש מקרה אחד שגורם לי לנקיפות מצפון ומדיר שינה מעיני.*** הג'ינג'י.

לא מזמן שאלתי אותו, תגיד, אם היית צריך להמציא לעצמך שם, מה הוא היה? הדוד יויו, כמובן, ענה הג'ינג'י בלי להתבלבל ולקח עוד שלוק מהבירה. וזה רק מוכיח שאי אפשר להפקיד את העבודה בידי אנשים חסרי אחריות.**** מאז קראתי לו הדוד יויו מספר מצומצם של פעמים. אני, מצידי, הרשיתי לו לקרוא לי אלייזה, נשמה טובה שכמותי. הוא התעלם.

עכשיו, לרוב החברים שלי (לפחות הטובים) כבר יש כאן שמות, אבל דווקא זה סוג הדברים שגורם לי להרגיש התחלה של התמכרות חדשה. במקום לנצל את המקום הזה כדי לכתוב דברים מצחיקים, החיים שלי עוברים לאינטרנט. זה הרבה יותר כיף ככה, הבלוג יותר אפקטיבי ויותר טוטאלי, מצד שני אם מישהו ממועדון השרוטים, למשל, ימצא אותו, זה עלול להיות קצת מבאס. יריב אפילו תקצר את המחקרים על זה. גם לדוד יויו רמזתי פעם משהו על הבלוג, אבל בניגוד לבועז ולאח שלי, הוא לא ניסה לנחש.

נורא טבעי לי לספר לחברים שלי לפחות את רוב מה שעובר עלי. עם הבלוג אני ממש עוצרת את עצמי. ושכרות מקשה עלי. אולי יום אחד מישהו ימצא אותו, בהתאם להתנהגות שלי זה די סביר, אני רק מקווה שעד אז יהיה כאן משהו מעניין, שיכול באמת לבלגן לי את החיים, אחרת מה הטעם? ;-)

---------------------------------------------------------------------------------------------------------

* אני יודעת שאתם לוקחים ברצינות גם את זה, כמו כל דבר שאני כותבת. נו טוב. תרביצו לי בתגובות.

** אגב, אם מישהו שם לב לחוט עלילה בבלוג הזה, תיידעו אותי.

*** טוב, זה ולילות ההוללות שלי.

**** מה שמתאר נאמנה את רוב חברי.