עוד יום קצת מוזר עבר. כן, החלטתי לשנות כיוון ולנסות לנצל לטובה את הכישלון בקורס כדי להבין מה קרה ואיך אני יכולה לשפר. כן, החלטתי לשים דברים בפרופורציות. רק שזה לא מספיק להצהיר על כוונות. היום התחיל בבכי נוסף על ההרגשה המגעילה שיש לי בבטן. כל כך שונאת תקופות מבחנים. כל כך הרגשתי רע שהתקשרתי לטליה לקבוע פגישה אס או אס. הייתי מוכנה, שוב, לעזוב הכל. להפסיק עם הלימודים, נמאס לי מהמרדף הזה, יותר נכון נמאס לי מחוסר הביטחון שאוכל אותי מבפנים. כל מעידה קטנה והיצר ההרסני הזה עושה ממני מטעמים. אז שוב התחלתי לבכות אבל הפעם התקשרתי לג'ון ובאתי להתנחם בזרועותיו החמות. אני כל כך מנסה שכל החום והאהבה הזאת שיש בו יפיגו את כל הגועל והחרא שאני מרגישה מבפנים. הוא אכן הרגיע אותי, שמע אותי והעביר לי הרבה חום. נדמה לי שהוא בכלל לא שם לב לכל החוסר ביטחון שלי. כלומר, הוא יודע שזה משהו שאני נאבקת בו כרגע אבל הוא לא מאמין בזה. הוא...כנראה רואה את הדברים אחרת. כבר הגעתי למסקנה לא מזמן שאת הפילטר שלי כבר 28 שנה לא ניקיתי וכל המשפטים היפים ששמעתי לאורך החיים נתפסו בו וקצת משבשים לי את חושי הראיה\שמיעה\מישוש.
אני קצת מרגישה תלויה באויר. מנסה להחזיק את עצמי בכח שלא להישבר. כל כך מנסה לשמור על שפיות. אני מפחדת שהרוגע הזה שאני מנסה להחדיר לעצמי הוא לא אמיתי. מפחדת להיות מזוייפת כלפי עצמי.
מקודם שאלתי את עצמי אחרי מי אני רודפת, אחרי מה אני רודפת. עבודה? מצויינות? הכרה? שידעו שאני "בסדר", שיכירו בי כאדם בעל דעה שיש להתייחס אלי? שיכבדו אותי? וממי אני מבקשת את כל היחס הזה? מההורים שלי? מהמשפחה? מהחברים?
פתאום אולי נפתחות לי קצת קצת קצת העיינים לגבי ה"הם". אם פעם הרגשתי לבד בעולם ושכולם נגדי אולי עכשיו אני מתחילה להבין את התחושה הזאת. מי הם או מה הם הנגד הזה. הנגד הזה הוא הרצון שלי להוכיח את עצמי 7\24. אני חייבת להיות נחמדה לכוולם כדי שיראו שאני בסדר. אני חייבת להיות הכי טובה כדי שאנשים יכירו בי אחרת אני 'סתם', וכנראה 'סתם' לא מכבדים. ואני בכלל חשבתי שאני בן אדם שהדברים האלה לא חשובים לו. חשבתי שאני רוצה שקט, בלי מרדפים, אוהבת מי מנוחות, משתדלת להתחמק משינויים, אבל כנראה בפנים בפנים, בגרעין עמוק ישנו איזה קול אחר שנאבק ורוצה להוכיח לכולם! הקול הזה שבי לא יודע מה הוא רוצה להוכיח. אולי אם הייתי יודעת מה לעזאזל אני רוצה מעצמי הייתי יכולה לישון קצת בשקט.