"אני חושבת שיש לך פרוייקט בעל פוטנציאל גדול ולך היכולות לבצע אותו"
אם היה לי שקל על המשפט הזה כל פעם ששמעתי אותו לאורך הלימודים שלי. יש לך פוטנציאל, את מסוגלת, את סטודנטית חזקה, תתאמצי עוד קצת, אני מרגיש שיש לך יותר יכולות ממה שאת מוציאה החוצה...
אני מסתכנת בהתבכיינות אבל נמאס לי מהמשפט הזה. הוא כ ל כ ל כ ך מתסכל אותי כי כשאני שומעת אותו אני מרגישה את עצמי נכנסת בכל הכח בתוך החומה שעוטפת אותי. מתרסקת עליה. כאילו היא אומרת לי "הא! נראה לך שאת תעברי אותי??" כל פעם שאני שומעת את המשפט הזה אני מרגישה חסרת כל יכולת לעשות משהו. אימפוטנטית לחלוטין. מה יש לי לענות לדבר כזה?
באיזה שהוא מקום זה מתסכל יותר מלהגיד "אין לך את זה בכלל" כי אני באמת אוהבת את מה שאני רוצה, פשוט כל כך קשה לי עכשיו...
אין לי כל ביטחון במה שאני עושה, והחוסר הזה משפיע על הראיה לעתיד. אני לא מאמינה בעצמי עכשיו אז אני לא מאמינה שאני אוכל למצוא עבודה וגם אם אני אמצע אני לא מאמינה שאני אעמוד הדרישות\בלחץ. כל המחשבות האלה מתישות אותי. אין לי כוח. לכל זה מתווספת הדאגה. הדאגה איך יהיה בסמסטר הבא, איך יהיה לעזאזל בשנה הבאה, שנה אחרונה.. פרוייקט גמר...
אני יודעת שאני מבזבזת אנרגיה רבה ויקרה על כל המחשבות שבאמת לא רלוונטיות כרגע. ג'ון אמר (והוא צודק) שהכי חשוב שאני אוהבת את מה שאני עושה. זה נכון, זה הכי חשוב, אבל מה עושים עם כל החרא שאני מרגישה בפנים. כל המגעילות הזו ממלאת אותי כרגע. אז אני מנסה למצוא דרכים או יותר נכון פתחים לנקז הכל החוצה. ולכן התחלתי\שבתי לכתוב פה. פתאום המקום הזה מרגיש נקי, שלי. גם אם קוראים וגם אם לא. כאילו לשחרר את זה לאויר הוירטואלי של העולם.
אסיים בתקווה לימים שלווים יותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
