אם במקרה הגעתם לכאן בלי לקרוא קודם את זה, לכו קודם לשם. אחר כך תחזרו לכאן.

***

מהדורת הסולואים של "כוכב נולד", שהוקדשה כולה לשירים מסרטים ישראליים, עמדה בסימן של רטרו: כמעט כל המתמודדים שרו שירים שכבר בוצעו בעבר בתוכנית; כמעט כל הסרטים שמהם נלקחו השירים היו משנות השבעים והשמונים; וכמעט כל השופטים – טוב, כולם בעצם – חזרו לימי הגנון עם מריבות טיפשיות והתנהגות אינפנטילית שכללה העלבות הדדיות, הצקות בלתי פוסקות והומור מילולי משובח שגרם אפילו לאבשלום קור לעוויתות לא נעימות. את הגננת הלא כל כך אחראית גילם צביקה הדר, שכהרגלו חזר על כל הבדיחות פעם או פעמיים למקרה שמישהו – בדרך כלל הוא עצמו – לא הבין את רמת התחכום בפעם הראשונה. והרי דוגמה מייצגת:

מרגול: השיר (של דוד) היה טרֶה ז'ולי כזה, נחמד. היה כזה אַנטרֶה יפה.

צביקה הדר: את דוברת את שני השפות.

צביקה פיק: היא דוברת שתי שפות.

גל אוחובסקי: שני שפות, צביקה.

צביקה הדר: אוקיי, מאסטרו. (...) אתה גם דובר את שני השפות?

צביקה פיק: אני שני ושתי השפות.

גל אוחובסקי: נורא חשוב לו הדקדוק, צביקה.

צביקה פיק: אתה רוצה לדגדג אותי?

צביקה הדר (משתנק מצחוק): הה, הה, הה.. נורא, הה, הה, אוי. נורא חשוב לו הדקדוק, ואתה רוצה לדגדג אותי. לא, זה היה יפה, כן.

בגזרת השופטים בלטו במיוחד היחסים המתוחים בין צביקה פיק לצדי צרפתי, ובאופן חריג, הפעם האשמה כולה מוטלת על כתפיו של פיק, שנמאס לו להיות הילד המושפל שצוחקים עליו ולכן הצליח למצוא את הילד האחד שעוד יותר פתטי ממנו ומאז לא מפסיק להציק לו ולהרגיש כמו אחד מהמקובלים. באגף הימני של השולחן מנסים אוחובסקי ומרגול בחוסר הצלחה לזייף איבה דומה, המתבטאת בעיקר באיומי סרק מסגנון "תחזיקו אותי, תחזיקו אותי" של מרגול לעזוב את המקום, איומים תמוהים במיוחד לנוכח העובדה שאף אחד לא נראה מתנגד ואף אחד – כולל שאר השופטים, הקהל בבית, המתמודדים, צביקה הדר, חסן נסראללה ואפילו ירוסלב – לא ירגיש בחסרונה, חוץ מישראלה שתיאלץ במקרה כזה לסמוך על הקהל בבית ולא על החסינויות שמכתיבה מרגול.

אחרי מסכת ההתייפחויות וההצטדקויות האופיינית לימים אלה, נפתח הערב בשיר סמלי נוסף, ביצוע משותף של "שלווה" (מתוך "הלהקה"), שלוּוַה בהעמדה מופרכת במיוחד שבמרכזה מאור פיניה ומישל גוריאלשוילי משחקים שש-בש. מישל לפחות זכר שההעמדה היא בסך הכל חלק מהשיר, אבל מאור לקח את המשחק בכזאת רצינות שהוא כמעט שכח לקום בחלק שבו הוא היה אמור להתחיל לשיר. שאר המתמודדים נראו בעיקר משועממים, ועד מהרה המטרד הקבוצתי ירד מהבמה ופינה אותה לעניין שלשמו נתכנסו כולם – הסולואים:

מישל גוריאלשוילי ("גשם")

ש. כהן: "גשם"? "גשם", מישל? עד שהוא כבר בחר פעם אחת שיר שלא הוקע מהקאנון הישראלי על סעיף "מזעזע", הוא חייב ללכת על היצירה הנדושה הזו שנטחנה חזור וטחון בכל אחת מהעונות של "כוכב" ומקבעת אותו סופית כשעתוק של אלי לוזון? אני אגרום כאן לכולם לצעוק עלי, אבל גם הביצוע היה פושר לגמרי, והקול של מישל, שאהבתי בהתחלה כי יש לו מה שצדי אוהב לכנות "גוון מיוחד", כבר נמאס עלי לגמרי. מיציתי את השטאנץ התוקפני והגרנדיוזי שתמיד מותיר את הרושם שמישל הרביץ לשיר ואחרי זה עלה איתו לבמה. גרוזינים שהולכים מכות זה כזה סבנטיז. בעצם, גם מישל.

תום: בסך הכל אני נוטה להסכים עם הניתוח אבל דוחה את גזר הדין. "גשם" (מ"עפולה אקספרס") זו באמת בחירה כל כך שמרנית שהיא גובלת בפחדנות, ומהצד הלא נכון של הגבול, אבל אחרי הבחירות המזעזעות שמישל רגיל אליהן זה עדיין שיפור. "גשם" תפור למידות שלו ברמה כזאת שנדמה שהוא כבר שר אותו לפחות חמש פעמים בתוכנית (והמלצה למרגול, שטענה שהשיר "בילד אין" על מישל; בברליץ יש מורים ז'ונגלרים לאנגלית שמתמחים בפאסט סימפל). אבל הביצוע עצמו, מה לעשות, היה מצוין. הפילוסוף היווני ארכילוכוס חילק פעם את בני האדם לשועלים ולקיפודים: שועלים יודעים הרבה דברים שונים ומגוונים, אבל קצת בשטחיות, ואילו קיפודים יודעים דבר אחד גדול וחשוב ולעומק. מישל (כמו ג'קו) הוא קיפוד: הוא זמר נשמה גדול מהחיים שיודע לעשות בדיוק דבר אחד. הוא נשמע תמיד אותו דבר ואין לו שום יכולת לגוון או לשיר בהילוך יותר נמוך מחמישי. אבל בניגוד לג'קו, שאפילו כרוקר מתגלה לאט לאט כזמר די בינוני, את הטריק האחד שלו מישל יודע לעשות מצוין. נכון לרגע זה, הוא ראוי לכרטיס השלישי לגמר.

ישראלה אסגו ("דרך ארוכה")

תום: הפעם הראשונה שבה ביצעו את "גשם" ב"כוכב נולד" הייתה בתוכנית האודישנים האחרונה של העונה הראשונה. אז היו אלה יקיר הקהילה גיא שרפי, הגרוזיני הנשכח יגאל גינת והבאר שבעי מזרה האימה ארז ביטון שהפכו אותו למקהלת זעקות שהחזירה שניים הביתה והשאירה את שרפי בפנים רק כי נגמרו האנשים שצריך היה להעיף באותו שבוע. באותו שלב עצמו ביצעה את "דרך ארוכה" של גלי עטרי (מ"דיזנגוף 99") הרביעייה הקצת יותר מוצלחת של שירי מימון, מעיין שקד, מיטל מעודה ודקלה אשל. מימון עלתה מאז לגדולה, לשקד היה קול נדיר, את מעודה ניתן עדיין לשמוע מדי פעם ברדיו, ורק דקלה אשל נעלמה לבלי שוב, אלא אם כן איתרע מזלכם ונתקלתם בה כדיילת במטוס של ישראייר. כל זאת עד אתמול, עת עלתה לבמה ישראלה אסגו עם ביצוע חיוור וזייפני כל כך לאותו שיר שלידו אפילו זה של אשל (שאסגו היפה בדרך כלל אפילו נראתה כמוה באופן מחשיד, ובאופן כללי נראתה כאילו היא סובלת מהתקף עצירות קשה; ר' תמונה 1) נשמע כמו יצירת מופת. ישראלה בדרך כלל מדייקת ומשעממת, אבל הפעם היא התחילה יותר מדי נמוך, הסתבכה בעליות, זייפה ללא רחמים ונאבקה בשיר כמו שריונר בקוֹמה, בלי טיפה של רגש. אפילו היא נראתה מזועזעת מעצמה בסיום השיר ועמדה נזופה בציפייה לקטילות המתבקשות. ורק השופטים, שאיבדו השבוע כל קשר רופף למציאות, אם היה כזה אי פעם, קשקשו כרגיל על כמה שהיא הייתה מצוינת, לתדהמתה ולתדהמת הצופים בבית. וכדי להוכיח סופית שדעתם נשתבשה עליהם כליל הם עוד העניקו לה חסינות, שהייתה המגוחכת ביותר שניתנה בתוכנית מאז זו שקיבל אוהד אלישע בעונה שעברה. רגע השיא של התוכנית הגיע כשמישהו התקשר לסלולרי של צדי צרפתי בדיוק כשהוא התחיל להסביר שישראלה משתפרת מיום ליום – כנראה כדי להזהיר אותו שהוא מדבר שטויות – אבל גם זה לא עצר את סחף התשבחות הבלתי מובן. וחוץ מזה ובלי קשר, אני במקום הילד הגוסס מלפני שבועיים הייתי נעלב נורא, כי כשאסגו נשאלה מה היא חשבה על הסולו האחרון שלה – השיר שכל כך ריגש אותה ושאותו הקדישה לו – תגובתה הייתה: "מה שרתי, תזכיר לי?".