לפני שבוע השמצתי קצת את ציבור הנהגים. כנראה עליתי לכמה מהם על העצבים, כי הנקמה לא איחרה לבוא.

אתמול יצאתי מהבית בדרך לאוניברסיטה. זו הייתה שעת צהריים מוקדמת, מזג האוויר היה סביר בהחלט, והים היה גבה גלי עד נוח, או אולי להפך. היו לי כל הסיבות להיות אופטימי. ואם לדייק מעט יותר, היו לי כל הסיבות להיות במצב רוח התאבדותי, אבל לאור העובדה שידעתי שיש "נולד לרקוד" בערב הייתי אופטימי בכל זאת (סייעה לכך התחושה שמירילא לא עומד לנסות את מזלו בפסדובלה).

כשהגעתי לאחת הפינות, בערך עשר דקות מהבית, נעמדתי בצייתנות לנוכח הרמזור האדום. כשהוא התחלף לירוק, הבטתי ימינה וראיתי שאין שם כלום, הבטתי שמאלה וראיתי מכונית עומדת ברמזור האדום המיועד לה, ובמיומנות שרכשתי משנים ארוכות של צפייה ב"דובי דוברמן" התחלתי לחצות את הכביש. אלא שההליכה הנינוחה שלי התחלפה כעבור שתי שניות בזינוק חד ובלתי יזום לחלוטין ימינה.

מאחר שבדרך כלל אני שולט בזינוקים שלי, ולמרות הזיקנה הממשמשת ובאה עדיין יש לי שליטה יחסית על רוב יכולותיי המוטוריות, לא יכולתי שלא להביט בהשתאות שמאלה בניסיון להבין מה קרה. המראה שנגלה לעיניי לא הותיר מקום לספק: מה שאירע בפינת הרחוב היה שחזור מדויק של בעיה הזכורה לי היטב משיעורי פיזיקה בכיתה י"א: מכונית בעלת מסה של 1,800 ק"ג נעה בכביש עירוני במהירות של 10 קמ"ש, עד שהיא נתקלת בהולך רגל הצועד בקו אנכי אליה במהירות של שלושה קמ"ש. בכיתה י"א לא היה לי שום סיכוי לשרטט גרף של מהירות המכונית כפונקציה של הזמן, לחשב את מהירות הבלימה של המכונית לאחר הפגיעה או את התנע הזוויתי של הולך הרגל. אני אפילו לא בטוח ש"תנע זוויתי" הוא מושג רלוונטי לנושא הזה – היא לי נכשל בפיזיקה, ואבא שלי לא סולח לי על זה עד היום. למען האמת, גם אתמול לא היה לי שום סיכוי לחשב אף אחד מהנתונים הללו. אבל אני יכול לתאר במדויק כמה תגובות אחרות, הנוגעות באופן פחות ישיר למכניקה קלאסית או יחסותית, שבאו לידי ביטוי באינצידנט הספציפי הזה: קודם כל, רמת הכאב הייתה די נמוכה, למרבה המזל, אפילו אם אין לי מושג באיזה סולם מודדים כאב (בטח בג'אולים, כי אחרת אין לי מושג מה עושים איתם; אז נניח ארבעה ג'אולים, פרנהייט). גם רמת הצעקה שלי הייתה נמוכה מאוד – אפילו לא דציבל אחד, לדעתי – כנראה כתוצאה מרמת ההפתעה, שדווקא הייתה גבוהה מאוד, לפחות 84 ג'אולים (איזה מושג שימושי!). מה שהיה גבוה עוד יותר, ממש במידה יוצאת דופן, היה מהירות ההאצה של המכונית לאחר הבלימה הראשונית. אני לא טוב בחישוב מהירויות (חוץ ממהירות הבריחה שלי מהטלוויזיה כשמירילא בסביבה), אבל אחרי שלוש שניות כבר לא יכולתי לראות שום אוטו באופק. טוב נו, הוא בטח מיהר הביתה לראות "נולד לרקוד".

תום חוצה את הכביש (אילוסטרציה). במציאות אני פחות קירח, והמכונית יותר קרובה

המזל הגדול שלי היה שהמכונית עמדה קודם לכן ברמזור, ולכן המהירות שלה הייתה נמוכה מאוד (עשרה ג'אולים כבר אמרתי?). ניחמתי את עצמי בכך שהתאונה הראשונה שהייתה לי בחיים עברה בשלום, ולא נגרם לי שום נזק זולת תחושה מעט מוזרה שכללה בעיקר הפתעה ומעט בושה (לא יודע למה).

בערב חזרתי  מהאוניברסיטה. היה כבר חשוך למדי, מזג האוויר היה פחות סימפטי, ואין לי מושג מה היה מצב הגלים (וידוי: שיקרתי גם בדיווח הראשון). מצד שני, היו לי עוד יותר סיבות להיות אופטימי: שרדתי תאונת דרכים קלה בצהריים, והייתי בדרך לראות "נולד לרקוד".

כשהגעתי לאחת הפינות – בערך בלוֹק אחד מזה שבו הייתה לי התאונה בבוקר, רק בכיוון ההפוך – נעמדתי ברמזור האדום. לצדי עמדה מכונית משטרה, ולכן לא חציתי אפילו שלא הייתה שום מכונית בסביבה, וחיכיתי עד שהאור יתחלף לירוק. כשזה קרה, חייכתי לשוטר בתוך המכונית והתחלתי לחצות, שוב לא לפני שהבטתי ימינה ושמאלה ווידאתי שאין שום מכונית קרובה.

הפעם זה לקח קצת יותר זמן. מעבר החצייה היה מחולק לשלושה מקטעים, עם קטעי מדרכה ביניהם, ובדיוק כשהתחלתי את המקטע השני ההליכה שלי שוב התחלפה בזינוק פתאומי ובלתי יזום, הפעם שמאלה. אומרים שאין כמו הניסיון, אבל אני חייב להודות שרמת ההפתעה הייתה גבוהה באותה מידה, אולי אפילו יותר. מה שהיה מדאיג יותר הוא שהפעם המכונית לא הגיעה ממצב של עמידה, אלא ממצב של דהירה בעת פנייה שמאלה, וכתוצאה מכך מהירות ההעפה שלי הייתה גבוהה הרבה יותר. וכך גם עוצמת ההלם, הצעקב והכאב, שכולם הגיעו לטווחי ג'אולים תלת-ספרתיים. איכשהו הצלחתי לשמור על שיווי משקל, אבל הרגל הימנית שלי התקפלה לפוזיציה לא כל כך טבעית לאנשים שאינם אקרובטים בקרקס, כף הרגל התעקמה לגמרי, ונראה לי שגם התנע הזוויתי שלי היה לא משהו. כדי לשמור בכל זאת על מידה מסוימת של קביעות, מהירות התגובה של הנהג הייתה זהה. לא חלפה שנייה והוא כבר לא היה שם. השוטר, למותר לציין, לא גילה שום עניין במתרחש. אולי הוא לא שם לב. אתם יודעים, ההתרגשות מ"נולד לרקוד".

שרדתי גם את התאונה הזאת (למגינת לבה של ש., שכבר כמה שבועות טובים מנסה להרוג אותי; אבל זו לא הייתה היא ברכב, ראיתי בבירור שמדובר בגברים בשני המקרים). גם הנזקים נראים מינוריים יחסית: כף רגל קצת מרוסקת ומלאת שטפי דם, אבל כנראה בלי שברים; רגל מעט דואבת; ובעיקר, אם לומר את האמת, הרבה מאוד בהלה ומצב רוח די מחורבן.

כנראה כי פספסתי "נולד לרקוד", וגם ההקלטה לא עבדה.

ארבעה שהצליחו (אבל אחד רצחו, אחד מת מסרטן, אחד אלמן ואחד רינגו, אז מצבי בכל זאת עדיף) 

תמיד אומרים שהסיכוי להיפגע בתאונת דרכים הרבה יותר גבוה מהסיכוי להיפגע בפיגוע. אבל מה שמעניין אותי באמת הוא מה הסיכוי להיפגע בשתי תאונות דרכים באותו יום.