האקדמיה לאמנות הקומבינה. לקח לי משהו כמו שמונה שנים לגמור תואר ראשון (לשרה נתניהו ולי תמיד היה הרבה מן המשותף). מתוכן ביליתי באוניברסיטה בערך שלושה חודשים. בסמסטר הראשון עוד התלהבתי, אבל אחרי זה גיליתי שהשילוב בין העצלנות והפרעות הקשב שלי לבין רמת ההוראה המביכה של החוגים שנרשמתי אליהם הוא טריגר מצוין להישארות בבית והתמקדות בדברים יותר מעניינים, כמו "חשבון פשוט ד'" בטלוויזיה (דני מוג'ה שולת!!!11). כמות הקורסים שנרשמתי אליהם ולא סיימתי שברה, קרוב לוודאי, את השיא העולמי, וכשקיבלתי בסוף התואר את רשימת הקורסים שבהם לא היה לי ציון החוורתי לרגע מרוב מבוכה. היו קורסים שנרשמתי אליהם ארבע או חמש פעמים עד שטרחתי לסיים אותם, ואגב כך גיליתי שרוב המגבלות הרשמיות על סטודנטים (נניח, שאסור להירשם לקורס יותר מפעמיים) הן רלוונטיות רק אם למזכירות יש כוח להקפיד עליהן, ובמקרה שלי הן כנראה הבינו שמדובר במקרה אבוד.

אחרי שלוש וחצי שנים בערך, מצאתי עבודה שמצאה חן בעיניי ועזבתי לגמרי את הלימודים, אפילו שנשארו לי בסך הכל שתי עבודות סמינריוניות להגיש. מאחר שעל פי תפיסתי, היה ברור לי שאילו הייתי רוצה הייתי יכול להגיש את העבודות הללו, ולכן לגיטימי להתייחס לזה כאילו באמת הגשתי אותן, לא הייתה לי שום בעיה לומר לאנשים שיש לי תואר ראשון. גם כשעברתי בין עבודות שונות, אף אחד מעולם לא טרח לבקש ממני להציג אישור כלשהו לכך שבאמת יש לי תואר כזה.

אחרי שלוש שנים וחצי מחוץ לאוניברסיטה, עזבתי בתחושת קבס ומיאוס את העבודה שהייתה לי באותו זמן, ובמשך כמה חודשים חיפשתי את עצמי, חייתי על חסכונות, ופה ושם חלטרתי בעריכה ובכתיבה. שיחת טלפון די מקרית עם מרצה שלי לשעבר, שהייתי עוזר מחקר שלו למשך תקופה מסוימת, שכנעה אותי להירשם לתואר שני, פשוט כדי שתהיה לי תשובה לגיטימית לשאלה "מה אתה עושה?", שהפכה לשכיחה יותר ויותר. למרבה הזוועה, גיליתי שעל מנת להירשם לתואר שני, מומלץ לסיים קודם תואר ראשון (נודניקים כולם, בחיי). המרצה שדיברתי איתו הסכים להנחות אותי לעבודה סמינריונית אחת, ודרך חברה הצלחתי לשכנע מרצה בחוג השני שלי להנחות אותי לעבודה הנוספת. אלא מאי, התגלה לי גם שבמשך השנים נוספה באחד החוגים דרישה לקורס חובה שלא נדרש בזמני, וגם שמרצה אחת שכחה להעביר לי את הציון לקורס שעשיתי אצלה בשנה האחרונה שבה נכחתי, לכאורה, באוניברסיטה (משום מה, הקטנונית הזו סירבה להעביר לי ציון על עבודה שהיא לא זכרה שהוגשה, לטענתי, חמש שנים קודם לכן). וכך, אחרי שכבר התקבלתי לתואר שני, נאלצתי לכתוב שתי עבודות סמינריוניות, להירשם לקורס חובה (שטרחתי להגיע אליו פעמיים), ולאלתר איזו "עבודה אישית" שתחליף את הקורס הנוסף שהיה חסר לי. סיימתי הכל כשכבר הייתי עמוק בתוך לימודי התואר השני. גם הפעם, אגב, אף אחד לא ביקש ממני אישור כלשהו לכך שסיימתי את התואר.

בשני החוגים שלי יש מחזוריות קבועה בממוצע הציונים, שמתבטאת בכך שיש שנים של אינפלציית ציונים מגוחכת, ואחריה הכאה על חטא ודרישה מהמרצים לתת ציונים נמוכים יותר. כשסיימתי, התברר לי שהצלחתי (שלא ביודעין) להערים על המערכת באופן מתוחכם: הציונים הממוצעים לגמרי שקיבלתי בתקופה שבה הייתה נהוגה אינפלציית ציונים הפכו, בשנה שבה סיימתי, לציונים גבוהים מאוד לנוכח השפל שאפיין את השנים שבהן למדו אלה שסיימו איתי. וכך, אחרי אחת הקריירות האקדמיות המביכות והזרקניות ביותר שנודעו לאדם, סיימתי את התואר הראשון בהצטיינות יתרה. אי שם למעלה, מישהו השתנק מצחוק.

תום מסיים תואר ראשון (אילוסטרציה)

צדק צדק תרדוף. תמיד הייתה לי תפיסת צדק מפותחת מאוד, כל עוד הצדק נגע לאנשים אחרים ולא לי. בקיץ אחרי כיתה ט' עבדתי במשרד קבלנות, שבו שילמו לי כדי לא לעשות כלום. מדי בוקר הייתי מגיע לעבודה, באחד ממגדלי דיזנגוף סנטר, ומקבל מהמזכירה את המשימה היומית שלי. בדרך כלל היא כללה ישיבה במשרד ממוזג וחישוב מספרים על דף. מאחר שאני מחשב מהר מאוד, הייתי מסיים את העבודה תוך שעה בערך, מוציא ספר מהתיק ומבלה את שארית היום בקריאה. בשום שלב לא חשבתי שאני צריך לשאול מישהו אם אני צריך לעשות משהו אחר, ובשום שלב אף אחד גם לא התעניין במה שעשיתי. גם החישובים היו חסרי תועלת לחלוטין, ואני משוכנע שאיש לא הסתכל עליהם אפילו פעם אחת.

באחד הבקרים הגעתי לעבודה וגיליתי לחרדתי שאין מספרים לחשב. המזכירה הייתה קצת נבוכה, ולא ממש ידעה מה לומר לי לעשות, עד שבסופו של דבר היא הציעה שאני אלך לשבת במעלית ואוודא שהפועלים המגיעים למקום לא ייכנסו למעלית היוקרתית, אלא ילכו לאגף השני, למעלית הפועלים, וזאת על מנת שלא ילכלכו את הריפוד החדש ולא יטרידו את עיניהם של הקבלנים החשובים בהופעתם המרושלת והלא נקייה. כלוחם צדק מדופלם, נגעלתי מהיחס הזה, ולפיכך הלכתי למעלית כפי שהתבקשתי, ירדתי באמצעותה למטה, יצאתי מהבניין והלכתי הביתה (לא לפני שילדה בת שלוש התנפלה עלי בצעקות "אבא!" שריגשו אותי מאוד). בדרך עצרתי בסטימצקי, וכאיש הצדק שהייתי, החלטתי שהעובדה שאין לי כסף לא צריכה למנוע ממני להעביר לרשותי את הספר שרציתי, ולכן הכנסתי אותו לתיק באלגנטיות ועזבתי את המקום (הימים היו ימי טרום מערכות אלקטרוניות לאיתור לוחמי צדק שכמותי). כשחזרתי לעבודה למחרת, אגב, גיליתי שאיש לא הוטרד מהיעלמותי וגם לא שם לב אליה.

המעלית לאחר שתום ברח הביתה (אילוסטרציה)

פחדים. בין גיל ארבע לשש גרתי בפלורידה. למקום היו יתרונות מסוימים – בעיקר הקירבה לדיסניוורלד – וגם כמה חסרונות, וביניהם העובדה שבפלורידה בעלי הבית האמיתיים הם המקקים, ובני האדם משמשים כדיירי המשנה שלהם. אחותי ואני ישנו באותו חדר, ומדי לילה היינו משחקים במשחק המשעשע "למי יש יותר ג'וקים במיטה?", שהיה מסתיים בדרך כלל בתוצאות כמו 8:15.

באמצע השנה השנייה לשהותנו, החליטה הנהלת הבניין שהגיע הזמן לבצע ריסוס (נוט א מומנט טוּ סוּן, אם מותר לי להוסיף). לצורך כך נדרשנו לצאת מהבית. מסיבות שאינני זוכר, חזרתי לדירה לפני שהייתי אמור, וכשנכנסתי לתוכה, גיליתי שעל הרצפה יש שכבה של תיקנים שמכסה את כל שטחה ומתנשאת לגובה של הברך שלי (שאמנם לא הייתה גבוהה במיוחד, אבל בכל זאת היו כמה סנטימטרים טובים בינה לבין הרצפה). הג'וקים היו במצבי צבירה מגוונים, החל בחיים לגמרי, דרך מפרפרים להנאתם, וכלה בבני מינן. מאותו יום פיתחתי חרדה נוראה מהיצורים המבחילים הללו, שלא עברה עד היום. למראה של ג'וק אני מפתח דופק מהיר, הזעה מוגברת, ויכולות ריצה יוצאות דופן לכיוון ה-K-300. אם חלילה וחס, היצור לא ממוגר בניסיון הראשון, אני לא מסוגל לעבוד, לישון או לנשום עד שיימצא. בקיץ אני נמנע במידת האפשר מפתיחת חלונות, כי החנק עדיף בעיניי על הג'וק, וברור לי שתריס פתוח אחד מהווה הזמנה שהוא לא יוכל לעמוד בפניה.

טושטוש, אגב, מגיבה בהתרגשות דומה למראה ג'וקים, אבל נוקטת גישה אלטרנטיבית שבמרכזה ניצבת תפיסתם בפה, ריצה לעברי כשהם משתלשלים (חיים) מפיה, ואז הנחתם לרגליי ותחילת מסע התעללות בסגנון "כלבי אשמורת", שנקטע רק כשאני אוזר אומץ להרחיק אותה מהמקום. ביחד, כמו תמיד, אנחנו צוות מנצח.

נוסף לג'וקים, אני פוחד גם ממים, אבל מאחר שמהם קצת יותר קשה להימנע, פיתחתי טכניקות הסתגלות מתוחכמות שכוללות עצימת עיניים היסטרית בכל פעם שמים מתקרבים לעברי והימנעות מוחלטת מזוועות כמו בריכה או ים (על מקלחת, לצערי, אנשים אחרים לא מסכימים שאני אוותר). במקרה הזה, התגובות שלי ושל טושטוש דומות באופן חשוד.

יום ממוצע בבית של תום בפלורידה (אילוסטרציה)

אספנות. אני אספן כפייתי של ספרים, סרטים ודיסקים (אם כי מדיסקים קצת נגמלתי בשנים האחרונות). יש לי בבית יותר ספרים וסרטים משאספיק לקרוא ולראות בימי חיי גם אילו הייתי מקדיש לכך כל רגע פנוי, ולצערי אני לא. מבחינה כלכלית זה מתאפשר רק כי הפכתי למומחה לאיתור ספרים וסרטים במחירים מצחיקים (אם כי ככל שמצבי הכלכלי השתפר, אני מרשה לעצמי להיות קצת פחות מחושב). בדירה שלי אין כמובן מקום לכל מה שקניתי, ולכן ספרים וסרטים מתחבאים בכל מיני מקומות שבהם אין לי שום דרך להגיע אליהם.

יש לי זיכרון טוב, ולכן מעטים מאוד הם המקרים שבהם קניתי ספרים או סרטים שכבר היו לי, אם כי לאורך השנים זה קרה כמה פעמים. אין לי, לעומת זאת, שום בעיה לקנות מהדורות שונות של אותו ספר אם מהדורה חדשה מוצאת חן בעיניי (גם אם טרם קראתי את הראשונה), וכשמדובר בסופרים האהובים עלי ביותר יש לי בדרך כלל את כל ספריהם בשתי שפות לפחות (עברית ואנגלית), ובמקרים חריגים – גם בשפות נוספות שאותן איני דובר, כי ברור לכל שיום אחד ארצה ללמוד נורווגית, לדוגמה. אם קראתי ספר או ראיתי סרט של יוצר חדש שלא הכרתי, וגיליתי שאני אוהב אותו, לא יעברו יותר מכמה ימים עד שיימצאו ברשותי כל יצירותיו האחרות.

יש לי חיבה מיוחדת לספרות ולקולנוע הסקנדינביים (בעיקר נורווגיים ואיסלנדיים, אם לדייק) והמזרח אירופיים (עם העדפה לצ'כים ולהונגרים), ואני תמיד נהנה להיכנס לספריות אוניברסיטאיות או לספריות די-וי-די ולבחון האם האוסף שלי בתחום מסוים גדול יותר משלהן. העובדה שייתכן שאלה שלוקחים את הספרים והסרטים הללו מהספריות גם טורחים לקרוא ולראותם אותם לא מטרידה אותי במיוחד. ברור שיום אחד אגיע לכולם, גם אם היום הזה יגיע באמצע המילניום הרביעי.

וידויים. ואם כבר תרבות: יש משהו בעייתי בעיניי בדיווח על היצירות האהובות עלי ביותר, כי גיליתי שבדרך כלל אלה יצירות שנתקלתי בהן בגיל קריטי ומאז המעמד שלהן לא ניתן לשינוי, גם אם קריאה, צפייה או שמיעה חוזרת תגלה שבעצם הערכתי אותן יותר מדי. ובכל זאת, בתוקף הנסיבות, ותוך הכרה בכך שמדובר בדיווח שטמונות בו מגבלות רבות:

הספר האהוב עלי הוא "רעב" של קנוט המסון.

הסרט האהוב עלי הוא "נוף בערפל" של תיאו אנגלופולוס (הקליפ הוא של הטריילר).

והדיסק האהוב עלי ביותר הוא "Together Alone" של Crowded House, שהידיעה על כך שהם מתאחדים הקיץ שימחה אותי יותר מכל דבר אחר ששמעתי בזמן האחרון (מצורף קליפ לאחד השירים).

 ומאחר שאני מניח שכולם, פחות או יותר, כבר כתבו, אני אעביר הלאה רק למי שלמיטב ידיעתי הצליח להימנע מכך עד היום, תוך הדגשה שמדובר בעניין וולונטרי לחלוטין. לפיכך, אני משרבט את bellwether, קקפו, בימבלונת, Anathea ו-Pussycat.