כפי שמן הסתם שמתם לב, ש. כהן ואני לא כותבים השנה על "כוכב נולד". כהן אולי עוד תכתוב מדי פעם, אני כנראה לא. אני מניח שאני יכול למצוא לכך הסברים שתולים את האשם בתוכנית עצמה, אבל האמת היא שזה קשור בעיקר בי: עייפתי, ויותר מכך, מיציתי. הביקורת על ביצוע כזה או אחר, ההתבדחות על חשבונו של שופט א' או שופט ב', לא היו עבורי מעולם העיקר. עניינו אותי יותר המסרים התרבותיים ש"כוכב" מעבירה דרך הטקסטים שלה, ובעיקר אלה שעוברים באופן עקיף יחסית, לעתים בלי כוונה ובלי מוּדעות. מהבחינה הזאת, אני מרגיש שבמתכונת הנוכחית של "כוכב" – שנראית בדיוק אותו דבר כמו בעונות הקודמות – אין לי הרבה מה לחדש. צפייה בפרקים הראשונים של העונה הולידה אצלי שילוב מעט מוזר של עצבים, אדישות ושעמום. במצב עניינים כזה, הכניסה להרפתקת כתיבה מחודשת הייתה מתחילה בקול ענות חלושה ומסתיימת מהר מאוד. אני מעדיף לוותר.
ובכל זאת, מדי פעם "כוכב" עדיין מצליחה לנער אותי מהאדישות. זה קרה בשבוע שעבר, בפרק הנסיעה להודו שאותו מפמפמים לנו מאז תחילת העונה. הפוסט הנוכחי אינו סיכום של התוכנית הזאת, ולבטח גם אינו יריית פתיחה לשום דבר. מדובר בסך הכל בכמה מחשבות, לא מאורגנות במיוחד, על מה שמפיקי התוכנית הזאת בחרו לשדר לנו. זה לא יהיה שנון, זה לא יהיה מצחיק, וזה אפילו לא ישאל איפה לכל הרוחות היה צביקה פיק בכל הפיאסקו הזה.1 זה מה יש.
"כוכב נולד" בהודו. לפעמים כיתובים לא יכולים להוסיף דבר על הנמצא
במסע הקולוניאליסטי של טדי הפקות להודו היה כל החן של פיל בחנות חרסינה, אילו לפיל היו המון כסף, אופי של תייר ישראלי בלתי נסבל ודאחקות של צביקה הדר. מה שהפך את המסע הזה למעניין כל כך היה הזיקוק של כל אלה בתנאי שטח קיצוניים. ההתנהלות של צביקה הדר ויואב צפיר בהודו לא הייתה שונה, בעיקרון, מההתנהלות שלהם בתוך ישראל: הייתה בה אותה אמונה עיוורת שכל שרץ שהם משריצים מטוהר באופן אוטומטי מעצם העובדה שהם אלה שעושים אותו ושהם אלה שהכוח – ויותר מכך, הכסף – נמצא בידם; הייתה בה אותה תפיסה כוחנית שלפיה הם יעשו מה שבא להם והעולם יצטרך להתאים את עצמו לכל גחמה רגעית; והייתה בה אותה ראייה ביזארית לפיה גם הקלישאות הנבובות ביותר יהפכו לתובנות עמוקות אם רק ייאמרו בפאתוס מספיק ויתובלו במנה גדושה של קיטש ולאומנות.
ההבדל היחיד היה שאת חולדות המעבדה הרגילות – אנחנו, הצופים – החליפו הפעם תושבי הודו, שכלפיהם, עד כמה שקשה להאמין, טדי הפקות מתנשאים עוד יותר משהם מתנשאים כלפינו. התוצאה הייתה מרתקת כמעט – אבל רק כמעט – באותה מידה שהיא הייתה דוחה.
"כוכב נולד" בהודו. משמאל: קוף. לצידו: חמוסים
שימו לב, לדוגמה, מה קורה בסצינה הקצרה הבאה. (לטובת אלה הנמצאים במקומות שבהם הם אינם יכולים לראות או לשמוע סרטונים, אני מוסיף תיאור של המתרחש.)
"רצינו פתאום אודישן על ריקשה כזאת", מסביר צביקה הדר בפתיחת הקטע, ומה ש"כוכב נולד" רוצה, "כוכב נולד" מקבלת. "מצאנו נהג ישן, הערנו אותו, תתעורר!", ממשיך צביקה להיזכר כשמבט זחוח על פניו, בעוד תמונתו של הנהג הישן האומלל ניבטת אלינו. "אקסקיוז מי", טופחת מרגול בחביבות על רגלו של הנהג, לפני שהיא עוברת לנער את ידו מעדנות אגב צעקות "הלו!". כשהנהג המסכן פוקח את עיניו, מרגול מכוונת אותו מיד אל עבר האדונים שעליו לשרת, וצביקה הדר מלגלג: "הוא ראה מאה רופי, הוא לא האמין, הוא אמר: 'זה חלום? לא, זה אמיתי'. הופ, הוא התעורר!".2
על פי תפיסת העולם של הדר, הנהג צריך להודות לאלוהיו הטובים על כך שהמושיעים מטדי באו להעיר אותו ולהעניק לו מאה רופי (סכום שווה ערך לקצת פחות משמונה שקלים) בעבור הזכות הגדולה שנפלה בחלקו, להשאיל לצביקה הדר את הריקשה שלו.
את האידיאולוגיה הזו ביטא הדר באופן ברור עוד יותר בסצינה אחרת בפרק, שצולמה בטאג' מהאל בעיר אגרה3 (קטע קצרצר מהסצינה מצורף כאן למטה; שוב, התיאור הוא בעיקר עבור אלה שאינם יכולים לצפות.) "משלב מסוים", הסביר הדר, "ברגע שאתה משלם, כולם עובדים בשבילך. אז גם אנשים שבאו לטייל שם, אמרו להם, 'Please, please, they are filming here' (המילים האחרונות נהגו במשהו שאמור היה, כנראה, להיות חיקוי של מבטא הודי). אין שום אינדיקציה לכך שהדר או מישהו מאנשי ההפקה הרגישו לא נוח עם המצב הזה. מבחינתם, זהו המצב הטבעי: להם יש כסף, אז כולם יעבדו בשבילם, וזין על התיירים המסכנים שבאו לחזות באחד משבעת פלאי תבל. להם הרי יש פחות כסף.
בהזדמנות אחרת, חשקה נפשם של אנשי "כוכב נולד" לצלם את מרגול ואת אוחובסקי רוכבים על פיל, כי "אמרתי, אז אנחנו נהיה קולוניאליסטים, אז אמרתי, זהו, נלך כבר על... על פיל!", כפי שהסביר אוחובסקי ברגע נדיר של מוּדעות, שכמובן לא הפריע לו לממש את החזון. הקורבן הפעם היה כפול: (1) תושב מקומי ש"יושב באמצע הלכלוך שלו, בסבבה שלו" ו"לא מבין מאיפה זה בא לו", כפי שהסביר הדר; (2) הפיל, שבתנאים של "חמישים מעלות חום בחוץ... הדבר האחרון שהוא רוצה זה שירכבו עליו" (שוב הדר). ואם הדבר האחרון שהפיל רוצה הוא שירכבו עליו, לא קשה לנחש מה אנשי "כוכב" ידאגו שיקרה מיד אחר כך: "זה פרק מיוחד של הנשיונל ג'יאוגרפיק... מרגול וגל מטפסים על פיל", הכריז הדר באושר, לפני שחתם את דבריו בחיוך זחוח להדהים אפילו במושגים שלו ובמילים: "לא, זה דבר שלא נראה עוד".
את התמונות של הפיל וסימני המצוקה הברורים שגילה בזמן שמרגול מטפסת עליו (קשה להאשים אותו) בחרתי לקצץ מהקליפ הבא. 22 השניות שנותרו מהוות לטעמי עדות מזעזעת מספיק.
ההתנשאות והכוחניות הדוחות האלה מגוחכות במיוחד לנוכח העובדה שהפרק כולו היה מתובל ברצף רצחני של קלישאות והכללות סטריאוטיפיות על כך שההודים הם אנשים טובים, צנועים ומסתפקים במועט. "האנשים הם מאוד משתפים אותך, הם lovable, הם טובים", סיכם הדר באחת ההזדמנויות את תכונות האופי של יותר ממיליארד ומאה אלף הודים, על סמך התרשמות של שבוע.4 גם מרגול ראתה שיש מה ללמוד מן ההודים. "אני מעריצה את המינימליזם", פירטה בדרמטיות בסוף התוכנית. "אני מעריצה את הקצת... אורח חיים צנוע, או אורח חיים ידידותי, אוהב, אורח חיים מכבד את הזולת".5 זה אותו הזולת שאנשי "כוכב" כיבדו כל כך במהלך המסע ההודי הצנוע והמסתפק במועט שלהם, זה שבמסגרתו הפיקו, בין השאר, קליפ מינימליסטי אופייני בבוליווד (ר' תמונות). וזה גם, כמובן, אותו הכבוד לזולת שהם מפגינים כלפי המתמודדים באודישנים של תחילת העונה, וכלפי הצופים במהלך כולה.
"כוכב נולד" מפיקה קליפ בבוליווד. צניעות, מינימליזם והסתפקות במועט
היה קל יותר אילו אפשר היה לפטור את המסע כסתם התנהגות מעוררת קבס של חבורה מדושנת עונג ושיכורת כוח, אבל זה כמובן לא המצב. האמת היא שבדיוק כשם שההתנהלות של אנשי טדי בהודו היא בסך הכל הקצנה גרוטסקית של ההתנהלות שלהם בישראל במהלך כל השנה, ההתנהלות הזאת היא גם, במקביל, בסך הכל הקצנה גרוטסקית של ההתנהלות של רבים מדי מהתיירים הישראלים, בהודו בפרט ובעולם הלא מערבי בכלל. את אותו שילוב מבחיל של התנשאות, ניצול, השפלה וברברת על אופיים הנוח של ההודים (נוסח מכובס ל"פראיירים, אנחנו מתים עליהם") מכיר כל מי שפגש פעם מטיילים במזרח. לא קשה היה למצוא לכך דוגמאות גם בפרק הודו של "כוכב", אבל דוגמה אחת זעקה במיוחד, והיא מצורפת כאן למטה. זה קרה כשצביקה הדר פגש בניו דלהי את "מיקו", הודי בן 23 שדובר עברית ברמה גבוהה למדי. ל"מיקו" קוראים בכלל בבלו, אבל "מלא ישראלים אמרו לי שאני דומה למיקו... מהסרט 'צ'רלי וחצי'", אז כולם קוראים לו "מיקו". הישראלים גם לימדו את מיקו לדקלם שורות נבחרות מהסרט המיתולוגי, בדיוק כמו שמלמדים תוכי, אז מיקו יודע לפלוט בלי קושי טקסטים כמו "רמי מואשם באחזקת סמים קלים בעולם הבגדים" ו"פצוע קשה, לא יודעים מה יש לו". ברגע השיא של הקטע, צביקה הדר פנה ל"מיקו" ושאל אותו: "מה השם המקורי שלך?". "מיקו" השיב בתהייה: "השם האמיתי?". הפער הזה בין "מקורי" ל"אמיתי" מסמל את הכל: עבור הדר והתיירים הישראלים, שמתייחסים לצעיר ההודי כאל חיית שעשועים, בבלו הוא רק השם ה"מקורי" שלו – כאילו הכינוי המטופש שהם נתנו לו שקול לשינוי השם בתעודת הזהות. כפי שסיכם הדר בארשת ניצחון: "זהו, שינינו לו את השם". בבלו, משום מה, לא ראה את הדברים כך. עבורו, בבלו הוא השם ה"אמיתי". התוכי הזה, מתברר, עדיין מתעקש לשמור על זהותו העצמאית. חוצפן.
הקטע האחרון, המובא כאן למטה, לא לגמרי קשור לדברים שהובאו עד עכשיו, אבל בעיניי הוא כל כך מדהים, שראוי להביאו בכל זאת. לאורך כל הפרק של "כוכב", פיטמו אותנו צביקה הדר וחבר מרעיו בקלישאות הרגילות על כך ש"הודו גורמת לבן אדם לחשוב" ובשלל התובנות שאיתן הם חזרו מהמסע (מרגול אף הגדילה עשות והצהירה ש"אני קוראת לחיים שלי אחרי הודו, באמת, אבל בלי קלישאות, השיבה מהודו"; לא ברור מה זה אומר, אבל העיקר שזה בלי קלישאות).
התובנה הגדולה ביותר שאיתה חזר הדר, והיחידה שזכתה לתואר "הארה", הייתה זו שהגיעה אחרי ביקור ב-Tibetan Children’s Village (TCV). "אנחנו אמנם במסע של חיפוש כוכב נולד בהודו, אבל גם אנחנו מצאנו את עצמנו במסע משלנו", פתח הדר בפאתוס. " מסע אישי, חווייתי, עוצמתי, שנכנס עמוק לתודעה. ותרשו לי לשתף אתכם באחד הרגעים האלה שאתה מוצא את עצמך ללא מילים, מסתכל, מתבונן, והלב נצבט". מכאן עבר הדר לספר על כפר הילדים הטיבטי, הנמצא בדרמסאלה שבצפון הודו. "אתה קורא בעיתון על הדלאי לאמה ומאבקו בכיבוש הסיני בטיבט, אבל אתה לא תמיד מבין את המשמעות. ושם פתאום נחשפנו לכל סיפור התלאות של הילדים שהוברחו בעצם מטיבט על ידי הוריהם כדי שיזכו לחינוך נורמלי, ולמעשה זה חבל הצלה בשבילם, אחרת זה היה מין גזר דין... אלוהים היה יודע מה היה קורה עם הילדים האלה".
תעזבו לרגע את העובדה שברור לחלוטין שלהדר אין גם היום שמץ של מושג מה היה קורה עם הילדים האלה (הם היו לומדים במערכת החינוך הסינית, מן הסתם), מה בכלל קורה בטיבט, למה הסינים כובשים אותה, האם הם רואים זאת ככיבוש או כחלק מהמדינה שלהם, או כל דבר אחר שקשור לנושא. זה נכון לגבי רובנו. מה שמדהים הוא שאחרי שהדר שמע שה-TCV הוא שורה של מוסדות המחנכים את הילדים הטיבטים בגולה לאורה של התרבות הטיבטית, המדוכאת תחת הכיבוש הסיני, ושבמסגרת החינוך הזה הילדים מקבלים חינוך לאומי שגרתי (כולל שפה, תרבות וכדומה), הוא הגיע לתובנה המרתקת הבאה: "במקומות האלה אתה מבין מה זה... זה שיש לנו, כמה שזה יישמע באמת אולי לא קשור לתוכנית שלנו, אבל אתה פתאום קולט שזה לא מובן מאליו שיש לנו מדינה משלנו. אתה רואה את הכמיהה שלהם למדינה שלהם ולדבר הזה שלהם".
צריך לשמוע את הדברים כמה פעמים כדי להאמין. על מנת לקלוט את הכמיהה של עם אחר, הנמצא תחת כיבוש, למדינה משלו, לעצמאות ולחיים לא תחת דיכוי, צביקה הדר היה צריך לנסוע לצפון הודו ולמצוא שם את העם הטיבטי. אין הרי עם כזה שתי דקות מהבית. אין לידנו עם אחר, הנמצא תחת כיבוש, הכמה למדינה משלו, לעצמאות ולחיים לא תחת דיכוי. צביקה הדר לא מכיר עם כזה, ורק בהודו הוא פגש אותו. וכך הוא מבין ש"זה לא מובן מאליו שיש לנו מדינה משלנו". באמת, איזה מזל ש"כוכב נולד" נסעה להודו.
1 בחייכם, הבן אדם דאג להחליף את הכוסות כשהשופטים החליפו כיסאות בשנה שעברה, כדי שהפה שלו לא יזדהם מאוחובסקי. שבוע בסחי ההודי, זה מה שחסר לו?
2 זה לגמרי לא משנה, אגב, אם הסצינה הזאת אמיתית או מבוימת (רבים מהקטעים ה"אותנטיים" בפרק נראו מבוימים לגמרי). מה שחשוב הוא שזו התמונה שאותה טדי הפקות מעוניינת להציג בפני הציבור.
3 אגרה היא "העיר שמביאה אליה אלפי תיירים כל שנה", כפי שליהג הדר. אלפים, ללא ספק. ב-2007, נניח, ביקרו במקום שלושה מיליון ומאתיים אלף תיירים, שזה בהדרית בדיוק 3,200 אלפים.
4 ב"כוכב" תרגמו משום מה את "lovable" ל"אוהבי אדם"; לא ברור אם מי שלא יודע אנגלית הוא המתרגם או צביקה הדר בעצמו, אבל לא מן הנמנע ששניהם.
5 לזכותה של מרגול ייאמר שהיא לא לגמרי נעדרת מוּדעות עצמית. באותו קטע, היא גם הודתה שהיא עצמה זנחה מזמן את ההסתפקות במועט, "כי גבה לבי, כי התעשרתי, כי אני אחרת".
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
