לנכה המחמד, דותן ברכה, יש שתי רגליים משותקות, אבל הוא יודע להזיז את הקביים ביג טיים. זה כמובן הספיק כדי להוביל לאוסף קלישאות מתנשאות בלתי נגמר. "זה מדהים!", הכריזה מיכל אמדורסקי. "לא יאומן", המשיך עידו תדמור. "אתה מאוד מתודי", ניסתה אונה הולברוק לספק פרספקטיבה מקצועית, לפני שהלכה קצת לאיבוד: "זאת אומרת, האלמנטים הם מאוד ברורים, ורואים שבטח יש תרגילים שאפשר ללמוד כדי להגיע לזה". ומיכל אמדורסקי הבריקה עם האבחנה: "הסיבוב על המרפק זה אלמנט חדש שלא הכרתי" – אולי כי רוב הרקדנים מעדיפים להסתובב על הגפיים שמיועדות לכך.

אבל לשיא הגיע, כמובן, צביקה הדר, עם ההסבר המגומגם הבא: "תשמע, יש משהו בפרופורציה שאתה רואה ש... כאילו, אין מכשול ואפשר לעשות הכל. וזה נותן פרופורציות לחיים. לפעמים אנשים חושבים שקשה להם. זה נותן המון כוח. (...) כשאומרים שבאמת מוסיקה וריקוד נותן את החופש הכי גדול, אתה יודע, זה חלק מהדברים שמפסיקים להיות קלישאה". ולקינוח, בטון מלא פאתוס: "תודה דותן, נתת לנו הרבה כוח".

כל זה לא מנע מהם, כמובן, לסלק אותו הביתה, ואפילו בלי להגיד לו בפרצוף שהוא לא עבר. נו מה, יש גבול.

דותן ברכה נותן לנו הרבה כוח (מימין) וממציא אלמנט חדש (משמאל). פרופורציות לחיים, או משהו

מחמד (2). חירש המחמד, עדי שרעבי, יודע לרקוד לא רע למרות שהוא לא שומע את המוסיקה. זה כמובן מזכה אותו אוטומטית בתארים: "איזה מקסים" (צביקה הדר), "מקסים" (עידו תדמור), "כל הכבוד לך, אתה רוקד מאוד מוסיקלי. (...) אתה רוקד מתוך אהבה, ותמשיך ככה כי אתה בּרוּך במשהו מיוחד" (כבדות שמיעה, כנראה; דוד דביר). ולסיום, כמובן, שוב צביקה הדר במשפט האלמותי: "כוח של אנשים זה דבר כל כך חזק". עמוק.

שרעבי, אגב, הסביר בראיון שהוא ממש לא אוהב שאנשים נותנים לו מחמאות רק בגלל חירשותו, ולכן הוא פשוט אומר "תודה רבה" ושותק. לידיעת אנשי ההפקה: לכל הדברים שאמרו לו בתוכנית, זו בדיוק הייתה התגובה שלו.

מחמד (3). לשמן המחמד, משה שבת, אמנם יש פחות כוח מלדותן ברכה ולעדי שרעבי, אבל כמות הקלישאות שהוטחה לעברו הייתה דומה. "אם יש את זה, אין גבול. פשוט אין גבול. אתה תוכל להגיע לאן שתרצה, כי יש לך את ההיפ-הופ בתוכך", הסבירה לו אונה הולברוק. דוד דביר הציע ניחומים קונקרטיים יותר: "הרבה חיבוקים לך ותמשיך להתנועע. אתה מתוק". מיכל אמדורסקי הסתפקה ב"חמודיץ", ועידו תדמור ב"מדהים" (כרגיל), אבל צביקה הדר חיפה על שניהם עם "ריקוד בא מהלב, כמו שמוכיח לנו הבחור הבא", "תודה, אני מוריד את הכובע בפניך", ולסיום: "אז משה, השופטים שלנו לא העבירו אותך, אבל מבחינתי בן אדם אתה מלך. שיחקת אותה".

משה שבת. חמודיץ מדהים שרוקד מהלב, מקבל חיבוקים בין שתיים לארבע

אלופים. תכירו את גיל הרוש, אלוף הארץ בריקודים סלוניים.

גיל הרוש. אלוף הארץ בריקודים סלוניים

וזה, לגמרי בלי קשר, לוטם רגב, אלוף הארץ בריקודים סלוניים. מעניין כמה יש.

לוטם רגב. אלוף הארץ בריקודים סלוניים (אוף, שוב משכפלים כיתובי תמונה?)

עברית שפה קשה (2). ואם במקרה אתם צריכים מתישהו ללמד מישהו את משמעות המילה "מכורכם", תשלחו אותו לתמונה הבאה של דוד דביר (או, למען האמת, לכל תמונה שלו). זה יספיק. ואם אתם צריכים להגדיר דווקא "אי נוחות" או "מבוכה", תבקשו להשמיע שוב את הקטע שבו הוא אומר על הרקדנית אביבה טקה: "הגוף שלה מאוד ארוך וקשה". ובמחשבה שנייה, "ארוך וקשה" זה סיכום לא רע לכל התוכנית הזאת.

מימין: דוד מכורכם. משמאל: ארוך וקשה

מהפך. ואם אתם צריכים להוכיח למישהו שהציונות בכל זאת עשתה משהו, תביאו לו את אדוארד חמלניצקי. פעם (וללומדי ההיסטוריה בינינו, עדיין), שם המשפחה הזה היה מזוהה עם האציל הנודע לשמצה שהנהיג את "פרעות חמלניצקי", שבהן טבחו קוזאקים בכמה עשרות אלפי יהודים בפולין ובאוקראינה. היום מדובר בבחור מוזר ודי כישרוני שרוקד עם הרגליים שלו תקועות בתוך כיסא בארץ הקודש כדי שיהודים טובי לב יסמסו לו בהמוניהם. הרצל, ניצחת.

פרעות חמלניצקי חוזרות: במקום שבו השמידו יהודים ישמידו גם כיסאות

ביזאר. ולסיום, אי אפשר בלי להזכיר את יהונתן זילברמן, כדורסלן נבחרת ישראל לנוער שניסה להתקבל לתוכנית, או שלא. בעולם שלו, אפשר להיות רופא באיטליה אם רק עומדים במשך שנה ליד רופא אחר, כל אחד יכול לרקוד אם הוא יתאמן שעה-שעתיים, וגם אם הוא ייפול אף אחד מהשופטים לא יראה. שילוב כזה של ביטחון עצמי והעדר מוחלט של מודעות עצמית הוא כנראה המפתח לאושר, כי יהונתן נראה מרוצה מהחיים בכל שס"ה גידיו, עד כדי כך שעורר בנו בעיקר קנאה עצומה. והוא גם היחיד מבין המתמודדים שעד סוף התוכנית לא הצלחנו להחליט אם זה השופטים שמסתלבטים עליו או הוא שמסתלבט עלינו.