חוק דרומי. לפני שבועות אחדים התייחסתי כאן לפרשת שי דרומי, בעל החווה מהדרום שירה למוות בחאלד אל-אטרש ופצע את איוב אל-הוושלה, שניסו לפרוץ לחוותו. מאחר שהבעתי את עמדתי בהרחבה בפוסט ההוא ובעיקר בתגובות אליו, אני אמנע מלחזור על הדברים ואסתפק בתמציתם: (1) בעיניי, הרעיון שאדם יוכל לירות באדם שחדר לביתו על מנת להורגו, ובלי שיידרש אפילו להסביר את מעשיו או להוכיח כי נשקפה לו סכנה מוחשית, הוא מעורר חלחלה; (2) אני מבין את מצוקתם של החקלאים בנגב וחושב כי יש לקחת אותה בחשבון בעת הדיון בנסיבות המקרה הספציפי של מר דרומי, אבל עניינים אלה צריכים להתברר בבית משפט. העובדה שדרומי ירה בפורצים בזמן שהם ניסו לברוח מהמקום צריכה גם היא להילקח בחשבון, אגב; (3) מאחורי המאבק של רוב הפוליטיקאים שנרתמו להגן על דרומי בשם "זכות החקלאים לביטחון" מסתתרת אג'נדה גזענית שמתעלמת במכוון מההקשר הרחב של האירועים; מטרתו האמיתית של המאבק היא המשך תהליך הנישול, האפליה, והפגיעה בזכויותיהם של התושבים הבדווים בנגב ובשאר חלקי הארץ.

אני מוכן כמובן להרחיב בנוגע לכל הסעיפים הללו, או בנוגע לכל סוגייה אחרת שעולה מהדיון הזה, אבל על מנת לחסוך במקום ולא לחזור על עצמי לא אעשה זאת כאן, אלא בתגובות, אם הדבר יתבקש.

הסיבה שבעטיה (מחווה בשגיאת כתיב) אני חוזר בכל זאת לעניין היא על מנת להדגיש כמה תופעות מעניינות שהונכחו בגינו. באופן ספציפי, אני רוצה להתמקד בהצעות החוק שהוגשו בכנסת בעקבות פרשת דרומי, מצד אחד, ובהצלחתה של מערכת מתוחכמת של דיס-אינפורמציה ושקרים מצד גורמים שונים המנסים לקדם את ראיית העולם שלהם, כמו גם בגיבוי שמערכת זו זוכה לה מידי רוב מוחלט של אמצעי התקשורת, מצד שני.

תמונה פסטורלית של שי דרומי בחוותו, שמטרתה להמחיש את נפשו הרגישה והמחוברת לקרקע

היתר לרצוח. מאז מעצרו של מר דרומי, התגייסו לעזרתו שורה ארוכה של אישי ציבור, רובם ככולם מהאגף הימני של המפה הפוליטית. גורמים אלה מנסים להביא לשחרורו המיידי של דרומי ולשינוי חוק העונשין כך שיעניק לאנשים את הזכות להרוג פורצים בלי שיידרשו לתת על כך את הדין, גם אם אלה אינם מסכנים את חייהם בשום צורה. הביטוי המובהק והמדאיג ביותר של התגייסות זו עד כה הוא העובדה שהכנסת אישרה בקריאה טרומית ארבע הצעות חוק (של חברי הכנסת יצחק אהרונוביץ' מישראל ביתנו, ישראל כץ מהליכוד, צבי הנדל מהאיחוד הלאומי-מפד"ל ואליהו גבאי מהאיחוד הלאומי-מפד"ל), המתירות לאדם לירות על כל אדם שפרץ לביתו, גם על מנת להרוג, בלי שיידרש להוכיח כי נשקפה לו סכנה כלשהי.

עיון בהצעות החוק הללו – מעבר לכך שהוא חושף את עילגותם ובורותם המדהימה של מנסחיהן – חושף כמה משפטים כל כך מבעיתים שכמעט קשה להאמין שהם מושמעים בקול רם בפרלמנט של מדינה המגדירה עצמה כנאורה. כך, לדוגמה, בהצעת החוק של חבר הכנסת יצחק אהרונוביץ' (שחתומות עליה גם אושיות התרבות ישראל חסון, סופה לנדבר, אלכס מילר וסטס מיסז'ניקוב) מוצע להוסיף לחוק העונשין את הסעיף הבא: "עשה אדם מעשה במקום המוחזק על ידו כדין כנגד מי שנכנס או מתפרץ למקום או המנסה להיכנס למקום, בכוונה לבצע עבירה, יראו את המעשה שעשה כפעולה בהגנה עצמית, וזאת ללא קשר לתוצאות המעשה". הניסוח, שימו לב, אינו מחסיר דבר: כל פעולה שמבצע אדם במקום שהוא בעליו נגד מי שנכנס או מנסה להיכנס למקום בכוונה לבצע עבירה תהיה לגיטימית וחוקית, בלי קשר לתוצאותיה. להמחשה: אם אני בעליה של חנות ממתקים, ויוסי בן השבע מנסה לפתוח את דלת החנות כי בכוונתו לפלח מסטיק, זכותי המלאה לרצוח אותו בעינויים, לבתר את גופתו ולאכול אותה. זאת ועוד: סעיף 2 של הצעת החוק קובע כי התוספת לחוק "תחול גם על מעשים שעשה אדם קודם לכניסתו לתוקף" (וזאת על מנת שגם שי דרומי ייהנה מהחוק) כלומר, גם אם רצחתי את יוסי בעינויים, ביתרתי את גופתו ואכלתי אותה לפני שנתיים, כשהדבר עדיין נחשב ללא חוקי, יולבנו מעשיי באורח פלא ויהיו לחוקיים רטרואקטיבית.

הניסוח המטורף הזה איננו תוצאה של ערפול חושים רגעי שתקף באופן נקודתי את חברי הכנסת הספציפיים החתומים עליו. גם בהצעת החוק של ישראל כץ (שחתומים עליה גם אורי אריאל, אביגדור יצחקי, יעקב מרגי, יורם מרציאנו, גדעון סער ומשה שרוני) נקבע כי "תיחשב פריצה לבית מגורים או למשק חקלאי כתקיפה שלא כדין שנשקפת ממנה סכנה מוחשית, ולא יישא אדם באחריות פלילית בשל מעשה שעשה נגד פורץ כאמור". שוב, גם כאן מוּסרת מאדם האחריות הפלילית לכל מעשה שיעשה נגד פורץ כלשהו: רצח, אונס, עקירת הציפורניים או תקיעת מוט ברזל מלובן בין העיניים.

מטרתם של הסעיפים החדשים הללו לעקר מתוכן את סעיף 34טז לחוק העונשין, הקובע כי אדם חייב לעמוד בכללי הסבירות בתגובתו לאנשים הפורצים אל מקום המצוי ברשותו, והדברים נאמרים במפורש. כך, לדוגמה, בהצעת החוק של אהרונוביץ' נקבע כי זו "באה לקבוע כי מי שעשה מעשה אשר היה יכול להיחשב כעבירה כנגד מסיג גבול בשעות הלילה והחשיכה, ייחשב בכל מקרה (הדגשה שלי) כמי שפעל להגנתו העצמית ומתוך כורח ויהא משוחרר מאחריות פלילית, ללא שיהא עליו צורך להראות את יחסיות מעשיו כלפי הפולש" (למען ההגינות, יצוין שהצעת החוק של ח"כ צבי הנדל – איש הרחוק ממני בעמדותיו כרחוק מזרח ממערב – לפחות מציבה סייגים ברורים להגנה שתעמוד לאדם. בסעיף הראשון המוצע על ידי הנדל נקבע כי "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף כניסה או התפרצות לבית מגורים או משק חקלאי בכוונה לבצע עבירה", ומיד לאחריו התוספת: "סעיף זה לא יחול כאשר המעשה לא היה סביר בעליל בנסיבות העניין לשם הדיפת הנכנס או הפורץ כאמור".)

כאמור, ההצעות הנ"ל אושרו בכנסת ברוב גדול בקריאה טרומית, ובתוכן הסעיפים המטורפים הנ"ל. גם בהנחה הריאלית שההצעות יעברו שינויים רבים עד לאישורן הסופי (אם בכלל), קלות הדעת שבה חברי הכנסת שלנו מעניקים היתר לרצח (ולא בפעם הראשונה, כמובן) צריכה להדאיג את כולנו, תהיה דעתנו על המעשה הספציפי של מר דרומי אשר תהיה.

תמונות ממלכתיות של חברי הכנסת יצחק אהרונוביץ', ישראל כץ, צבי הנדל ואליהו גבאי, שמטרתן
להראות כי הם לוחמים ללא חת הנאבקים בעוז על זכותו של העם היהודי למולדתו

תפקיד התקשורת. מאז תחילתו של המאבק הפומבי לשחרורו של שי דרומי, ממלאת התקשורת תפקיד מרכזי בהבניית האופן שבו הוא נתפס בעיני הציבור. באופן כללי, ולמעט חריגים בודדים, הסיקור מצדד במאבק ומעניק גיבוי כמעט מוחלט לדרומי ולמסנגריו, ובמקביל מתעלם כמעט לחלוטין מכל עמדה אחרת (תחשבו: כמה פעמים שמעתם את דרומי ותומכיו, וכמה פעמים שמעתם את בני משפחתו של חאלד אל-אטרש, הפורץ שדרומי הרג; ולמעשה, תחשבו כמה פעמים שמעתם את השם "שי דרומי", וכמה פעמים שמעתם את השם "חאלד אל-אטרש". על פי כלי התקשורת שלנו, שמו האמיתי של אל-אטרש הוא "אחד הפורצים", על משקל "אחד העם". חיפוש בגוגל, אגב, מניב 32,900 פגיעות לשם "שי דרומי", לעומת 88 לשם "חאלד אל-אטרש"). חלק מהגיבוי הזה מגיע ממקור אידיאולוגי, חלקו מגיע מפזילה למה שנתפס כרחשי הלב של הציבור, וחלקו מגיע סתם מעבודה רשלנית ומטופשת. אני רוצה להתמקד בחלק האחרון.

המאבק למען שינוי חוק העונשין נשען על שקרים וסילופים המופצים על ידי מובילי המאבק. השקרים והסילופים הללו אינם נבדקים, במרבית המקרים, על ידי אף אחד. הביטוי המובהק ביותר לכך הוא ההישענות הבלתי פוסקת על "החוק האמריקני", שאותו דורשים מובילי המאבק לאמץ ולהעתיק למציאות הישראלית. הנאבקים למען שינוי החוק חוזרים ומסבירים כי החוק הישראלי לוקה בחסר בכך שהוא אינו מגן כראוי על בעלי רכוש מפני פורצים, וזאת בניגוד לחוק האמריקני. על פי החוק הזה, יודעים כולם, ביתו של אדם הוא מבצרו, ומותר לו לירות ללא הבחנה בכל אדם שחודר לתוכו.

החוק הזה עמד במרכזו של סקר של מכון "דחף" שצוטט בהרחבה בכל כלי התקשורת, במטרה להוכיח שרוב עצום של הציבור תומך בדרומי וסבור שהמעשה שלו היה מוצדק. בסקר "דחף" השיבו 74% מהנשאלים בחיוב לשאלה: " "החוק האמריקאי אומר כי 'ביתי הוא מבצרי' וקובע שאם אדם מבחין במישהו שפורץ לתחומו הפרטי לצורך גניבה או שוד, מותר לפגוע בפורץ בנשק חם, גם לפני שבעל הבית וידא שהפורץ יכול לסכן את חייו. האם המחוקק הישראלי צריך או לא צריך לדעתך לאמץ חוק כזה?".

יש רק בעיה אחת עם "החוק האמריקני": הוא אינו קיים. בחוקה האמריקנית אמנם יש תיקון שנוי במחלוקת המתיר החזקת נשק, ויש הכרה כללית בזכות לרכוש, אבל אין בה שום התייחסות לזכותו של אדם לירות על פורץ על מנת להורגו. בכל מה שנוגע לחוקי פתיחה באש, אין בכלל דבר כזה, "חוק אמריקני". מדובר במגוון רחב של חוקים ששונים ממדינה למדינה בתוך ארצות הברית, שלכל אחת מהן נתונה הסמכות לקבוע מהם דיני הירי התקפים בתוכה, כל עוד אלה אינם סותרים את החוקה האמריקנית. מתוך 50 המדינות המרכיבות את ארצות הברית, ב-35 נקבע באופן חד-משמעי כי רק במצב של סכנת חיים מוחשית יהיה אדם רשאי לירות בפורץ על מנת להורגו, בניגוד מוחלט למשתמע מהניסוח בסקר של "דחף" ובדברי השקר של מובילי המאבק למען דרומי. באופן לא מפתיע, המדינות שבהן החוק עמום יותר אינן נחשבות לנאורות שבמדינות ארצות הברית; השתיים שבהן קיימים החוקים החד-משמעיים ביותר, שאכן מתירים ירי על מנת להרוג בלי להוכיח סכנת חיים, הן שתיים מהמדינות הגזעניות והמזלזלות ביותר בחיי אדם בכל ארצות הברית: טקסס ואוקלהומה. להמחשה: עונש מוות נהוג ב-38 מתוך 50 המדינות. מאז 1976, הוצאו להורג 1,062 אזרחים במדינות הללו, ומתוכם 467 (כ-44 אחוזים) בטקסס ובאוקלהומה לבדן. אוקלהומה, המדינה ה-28 בגודלה בארצות הברית מבחינת מספר תושביה, הוציאה להורג יותר אנשים מכל מדינה אחרת, פרט לטקסס ווירג'יניה. טקסס הוציאה להורג כמעט פי ארבעה (!) מהבאה אחריה בתור במספר ההוצאות להורג. אלה המדינות שאותן אנו שואפים לחקות. לראיה: הצעת החוק של צבי הנדל אפילו מפנה לחוק המקביל באוקלהומה, אותה מדינה שרוצחת את אזרחיה בחסות החוק יותר מכל מדינה אחרת בארצות הברית, ביחס למספר תושביה.

האזכור השכיח ביותר של "החוק האמריקני" נעשה על ידי ראש המועצה המקומית עומר, פיני בדש. אין בין המאבק של בדש למען דרומי דבר וחצי דבר עם זכותו של אדם להגנה עצמית – הוא פשוט מנצל את המקרה כדי להמשיך את המלחמה ארוכת השנים שלו בבדווים בנגב, שמפריעים מאוד לדרי הווילות בעומר ולכן בדש רוצה לסלקם. הסקר שצוטט בהרחבה באמצעי התקשורת, ושממנו השתמעה תפיסה ברורה (ושקרית) כל כך של החוק האמריקני, קשור באופן ישיר לבדש: הוא הוזמן על ידי יועץ התקשורת ניר ניסים, המייעץ לבדש ולראשי מועצות אחרים בדרום. אפשר ללמוד מכך משהו גם על אופן פעולתו של מכון "דחף", כמובן. מתברר שאפשר להזמין ממנו כל סקר, פחות או יותר, בלי שמישהו יחשוב לבדוק אם הקביעות המוצגות בו כעובדות הן אכן כאלה. העיקר שישלמו. אחרי שהתוצאות מתפרסמות בסקר, גם הקביעות העובדתיות השקריות הופכות לאמיתיות, ובלי שמישהו מהעיתונאים יחשוב שאולי כדאי לבדוק על מה הן מתבססות. וכך, בכתבות רבות נכתב במפורש כי רוב האוכלוסייה תומכת בהעתקתו של החוק האמריקני, הקובע כי מותר לאדם לירות בפורץ על מנת להורגו גם אם לא נשקפת לו כל סכנה. והרי דרך נוחה ויעילה להפוך שקר לעובדה. בחלק מהמקרים, אגב, תוצאות הסקר גם התפרסמו כאילו מתייחסות ל"תושבי ישראל", אם כי בפועל המדגם היה של האוכלוסייה היהודית בלבד. גם בכך, כמובן, אין כל חדש, אבל מעניין לדעת מדוע חושבים בדש וחבר מרעיו כי דעתה של האוכלוסייה הערבית איננה חשובה במקרה זה. אם מדובר בזכותו של אדם להגנה על רכושו, ולא בסתם חקיקה גזענית ומפלה, הרי דעתו של אזרח ערבי – שגם הוא מעוניין להגן על רכושו – צריכה גם היא להיחשב, הלא כן?

פרגמטיקה. ומי שמחפש גם נימוקים פרגמטיים יותר לדחות מכל וכל את חוק דרומי יכול להיעזר בסטטיסטיקות רלוונטיות. מאחר שבדש ודומיו להוטים כל כך לאמץ את החוק האמריקני, אולי כדאי, לדוגמה, לבדוק מה קורה בארצות הברית כתוצאה משימוש באקדחים וברובים. ראשית, עצם החזקת נשק בבית מעלה באופן דרמטי את הסיכון לבני הבית, הרבה יותר מאשר את הסיכון לפורצים כלשהם. אפשר רק לנחש עד כמה יעלה הסיכון לבני הבית אם יקלו את ההיתר לפתוח באש. להמחשה: על פי מחקר של קרלמן ורי ב"New England Journal of Medicine", לכלי נשק המוחזק בבית יש סיכוי גדול פי 43 להרוג את אחד מבני הבית או אורחיו, ולא פורץ כלשהו. מתוך 743 מקרים שנבדקו על ידי קלרמן ורי שבהם אדם נהרג בשל שימוש באקדח או ברובה, רק בשני (!) מקרים נהרג פורץ במהלך ניסיון פריצה. שימוש בכלי נשק על מנת להתנגד לפורץ גם מעלה את הסיכוי של בעל הרכוש להיפגע, הרבה יותר מאשר את הסיכוי שהפורץ ייפגע (דווח על ידי זימרינג ב"Scientific American"; ממצאים דומים יש גם במחקר של קלק ב"Social Forces"). בית שבו מוחזק רובה או אקדח צפוי לחוות רצח כלשהו פי 2.7 יותר מבית שבו אין רובה או אקדח – ובלי שתהיה עלייה מקבילה במקרי רצח כתוצאה משימוש בכלי נשק אחרים. וכמובן, הסיכוי להתאבדות מוצלחת בבית שבו מוחזק רובה או אקדח גדול פי חמישה מהסיכוי להתאבדות כזו בבית שאין בו רובה או אקדח. או במילים אחרות: אם פיני בדש וחבריו רוצים כל כך להרוג ערבים, הדרך הבטוחה ביותר לעשות זאת היא על ידי הכנסת רובים ואקדחים לבתים שלהם, ולא לאלה של חוואים יהודים. ובסיסמה קליטה: תנו להם רובים!

עוד יהודים שידעו לשמור על הבית, על מנת ליצור קונוטציה חיובית