וואו. הרבה זמן שלא עדכנתי.
האמת שאפילו התלבטתי אם לסמן 'זכור אותי' אחרי שהקלדתי את הסיסמה.
[עקב לחץ שהופעל עליי ע"י בנדה ושירן,אני נאלצת לעדכן.]
אז מה יש לספר? לא הרבה עבר והרבה קרה [לס איז מור?]
נדמה כאילו לכולם מסביבי קורים דברים,עננה כזאת של התחדשות שאופפת אותנו.
בין אם זה להכיר בן אדם מקרוב,להתחיל שנה חדשה,או במקרים מסוימים להתאהב. [לצערי,לא במקרה שליP:]
אבל מה שמטריד אותי זה שכל כך הרבה דברים טובים הולכים להסתיים השנה, ואני מניחה שדורין תבין יותר מכולם למה התכוונתי. :פ
הפקה אחרונה.
זה לא כל כך רלוונטי לכתוב על זה כאן,כי מספר האנשים שנמצאים בהפקה וקוראים כאן שואף לשתיים.
אני רק אציין שבינתיים זה מתקדם נחמד מאוד. [חוץ מהעובדה המטרידה שדורין שוקלת פרישה]
מעבר לתיכון.
הרי בערך מסוף כיתה ג' היה לי ברור שכשאהיה גדולה,אכבוש את הוליווד.
ועכשיו פתאום,כשאני צריכה לעשות את הבחירה המרה בין תיאטרון לעיצוב,זה לא כל כך ברור.
הרי,תיאטרון אני תמיד אוכל להמשיך אחרי בית ספר.
אבל מצד שני,התיכון הוא חוויה בלתי נשכחת,לא?
והפרט הקטן גדול הזה,שמתסכל אותי כ"כ, ששנה הבאה,הכול יהיה שונה.
ההפסקות.
הכול.
לא יהיה יותר ללכת למראה בשביל להיתקל במקרה באלה שיושבים על הספסל,
לא יהיה יותר להתנהג כמו מפגרות,בגללם.
לא יהיה יותר את השיחות האלה,אפילו השוליות שבינהן,כי עכשיו,הם יצטרכו להגן עליי ועל 7 מיליון תושבי ישראל.
ולא יהיה יותר לבכות,שאולי,אם היו מתכננים אותנו שנתיים קודם,הכול היה יכול להיות שונה.
ואולי עוד נשמע עליהם,מתישהו,בעתיד הרחוק.
ואולי אפילו ניתקל בהם,פעם.
ואולי יכתבו על זה בעיתון וזה יצליח בחו"ל.
ואולי..ואולי..ואולי.
יש רגעים שמוטב לשכוח.
נוסטלגיות מכיתה ז'.
ויש רגעים שיחרטו טוב טוב בזכרון שלי לעוד כמה שנים טובות.
בזיכרון שלי,ושל עוד כמהP:
ובזה נגמר הפוסט חסר הפואנטה בעליל שלי.
מיכל.3>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
MEchal.
