אפשר להמשיך קדימה, הרבה מעבר למה שנדמה לנו שאפשר.

אחריך

לא אוכל עוד לחיות,

לא אוכל עוד לצחוק.

עיניי יהיו רטובות מדמעות,

ליבי יהיה נטול שמחה,

ואני אהלך בין צללים,

בעקבות צלך שלך.

ההרגשה, שהגבר שהיה לך הוא הגבר האחרון בעולם,

האחרון שנגע בך כך,

שהבין אותך כל כך,

שידע אותך בכל המובנים,

ושאחריו- ולא משנה מי עזב את מי- לא יהיה לך גבר אחר,

כי אין איש על הפלנטה שישווה לו.

אלא שיום אחד מגיע מישהו,

ואת פתאום נוכחת לדעת, שאומנם יש מצב לאהבה ויש עוד צחוק בעולם,

ושמחה, וחתולים ושמש- וכל אלה גם יחד לא ימנעו  ממך לחזור אל בין הצללים ולתסמונת "הגבר האחרון בעולם" בפעם הבאה.

"כעבור כמה חודשים הייתה לי שוב מערכת יחסים טובה,

והבנתי שהוא לא היה הגבר האחרון בעולם.

אבל הנזק שנגרם לי אז כבר נשאר לכל החיים וסגר את עידן התמימות אצלי.

מאז כבר לא נתתי את עצמי עד הסוף לאף אחד,

ולא בטחתי באף גבר, כולל בבעלי.

מאז היה לי כבר סקס הרבה יותר טוב עם מישהו אחר,

ובלי או עם קשר גם הבנתי שקצת בלבלתי בין סקס לאהבה.

הייתה לי כמיהה נורא גדולה למגע, אבל זו לא הייתה אהבה.

אחרי הגבר האחרון בעולם המאותגר-רגשיט שלי היו לי בחורים הרבה יותר כיפיים ומעניינים וסקסיים ממנו,

ובאמת עצרתי לחשוב מה גרם דווקא לו להפיל אותי להרגשה השקרית והמדכאת של האחרון בעולם.

כנראה שהקלישאה "זה לא הוא, זו אני" ממש מתאימה למקרה הזה."

כשאנחנו נעזבים, מתעוררות בעוצמה תחושות כישלון, אשם ובושה שנובעות מן התפיסה הלא רציונלית שנעזבנו בגללנו.

כך גם במצב הפוך: כשאנחנו זוכים באהבה- אנחנו מרגישים טובים, יפים וחכמים.

מי שאוהב אותי גורם לי להרג

יש ראויה לאהבה. מחוללת אהבה.

בדיוק באותו אופן שבו מי שעוזב גורם לי לחוש לא ראויה.

מי שאהב ונאהב פעם יכול להתנחם בידיעה שהיכולת לאהוב ולהיאהב מצויה בתוכו.

היא לא מוענקת על ידיד האוהב ולא נגזלת על ידו ברגע העזיבה.

נכסים פנימיים הם משענת יציבה ובטוחה שלא תלויה בזולת, בזמן ובמקום.

צריך רק לזכור שהם שם, בתוכנו, שם גם בעתות משבר ומצוקה.