"לחיות זה אחד הדברים הנדירים ביותר. רוב האנשים פשוט קיימים"

המטען הזה שאני סוחבת כל כך כבד. אני עייפה.

שום דבר לא מתאסף אליו אבל איכשהו הוא נהיה יותר ויותר כבד.

אני כבר לא יודעת מה לעשות.

להמשיך בלעדיו אני לא יכולה, כי זה החפצים שלי, לא רק שהם יקרי ערך הם גם מאוד יקרים לליבי ואני אוהבת כל אחד ואחד מהם בדרך שונה.

אני לא יוותר על המטען הזה בחיים, הוא חלק בלתי ניפרד ממני ואין מה לעשות עם זה.

אבל בכל זאת הוא כל כך מכביד עליי...לפעמים כשאני הולכת אני חוטפת מכות מאוד חזקות כשהדרך קצת מתעקמת..

אני כועסת מאוד ואז נרגעת. וכשזה שוב קורה שוב אותו הסיפור, ובכל פעם זה חוזר על עצמו שוב ושוב.

נמאס...אבל זה מה שיש.

אני רק מתלוננת פה...צריך גם לציין שהחפצים האלו תורמים המון! הם עוזרים לי, מנחים אותי לדרך טובה יותר..

כניראה שככה זה ימשיך להיות ואין מה לעשות בנידון.

דרכו של העולם. ללא שלמות.