"לחיות זה אחד הדברים הנדירים ביותר. רוב האנשים פשוט קיימים"

זה לא נכון לכעוס על משהו רק בגלל שאני מצפה שככה יהיה וכי אני מתנהגת ככה.

אבל שלא יעיזו להגיד שאין יותר חשוב ממני. כי זה הופך לשקר, או הפיכת המצב לטובתם.

עכשיו רק נתפס לי שאני זו שבכיתי שאני רוצה כל שבוע לפחות...ומשם היה מידי פעם אממ 'גמאני' או משו...

אוקיי, זה לא נכון לכעוס...אני לא כועסת. קצת פגועה. למרות שאני כן יכולה להתחיל לתקוף ולהוציא את המועקה אבל זה לא יתן דבר...טוב אולי..אבל זה יהיה בגדך הכרח. וזה מיותר בהחלט.

אני עדיין מצפה ליותר מידיי, וזה ימשך כניראה תמיד. נו מה אני יעשה? אני כן רוצה להיות הכי למעלה שאפשר כמו שאני נותנת להרגיש. אני כן רוצה את אותו היחס. אפילו יותר.. לפעמים אבל רק כשאני צריכה..זו בקשה גדולה מידי הא? ...

יש כל כך הרבה רגשות עזים.

כל כך נשבר הזין מכולם, הרבה אני חושבת שעדיף להיות רובוט חסר רגשות..ואז לא יהיה את זה. כמה שיהיה נחמד להיות ריק.

באמת מעניין איך זה.

הרי בסופו של דבר הכל כואב. הכל מאכזב.

למה לעזעזל בזמן האחרון (איזה שנה לפחות) אין אפור....

זה או שחור או לבן. ושחור לצערי צבע קצת יותר אטום וחזק, ולכן יוצא והוא מחסה יותר מהחצי..

אני יודעת שכל זה יעבור שהדרך חשיבה תשתנה קצת..בשבל זה צרך כנראה שנוי כרוני בחיים. אולי הצבא?

למרות שאני לא מצליחה לראות בזה אפילו קמצוץ של משהו חיובי. אולי רק הקטע שאני ידע להעריך יותר את הבית..אבל זה יבוא על בסס סבל נפשי קשה. במיוחד אצלי ועם האופי שלי.

פשוט נמאס לחיות, לפעמים פשוט בא לזרוק הכל וללכת. הדבר היחיד שמחזיר אותי זה האנשים שאני חלק מהחיים שלהם בצורה זו או אחרת.. ואני הרי לא רוצה לגרום להם סבל כזה, כי אני יודעת טוב טוב מה זה, למדתי על בשרי..

פשוט יש לי הכל..אבל אם נסתכל מספיק עמוק נגלה שאין לי כלום, ולא רק זה אלא אפילו בכיוון של המינוס.

חיים שכאלו.