כרגע, נחמד שיש לי את המקום המבודד הזה [אני מקווה שככה הוא נשאר]. כי יש המון על מה להתלונן אבל אין ממש בפני מי.
אולי אני בחרתי את המציאות הזו לעצמי...הרי אני יכולה להתקשר עכשיו אליהן ומה? עזבו שלא מרגיש לי נכון, אני בטוחה שעם כל הסימפטיה שהם יראו זה לא באמת יעניין אותם כמו פעם..והמציאות היותר כואבת שאני יצרתי את זה.
אז זה התחיל בכאב בטן מוזר שנראה לא מזיק בבוקר של יום חמישי, ומשם איכשהו בהדרגתיות בשישי בלילה הייתי במיון..אחרי 40.9 מעלות חום ועוד הרבה מעבר. זה היה היום הגרוע בחיים שלי. זה היה היום שהכל נהיה "לבן" כמו שאומרים. כן, היו דקות [יותר מידי] ארוכות שחשבתי שזהו זה, שאני הולכת למות. ולא, זה לא עוד מטאפורה שבא "לנפח/להבליט/להדגיש" את הסיטואציה. היה זמן דיי ארוך שהדבר היחיד שאני זוכרת ממנו זה איך שנענקתי לינשום, איך שצרחתי להורים שלי בשיא הפחד שאני לא יכולה לנשום ושהם רק צרחו עלי בחזרה "אז מה את רוצה שנעשה".
כרגע התחלתי לבכות שוב כשאני נזכרת בתמונות האלו מאותו הלילה.
פשוט התחלתי ליפול, לא הצלחתי להחזיק את הידיים באוויר..לא ללכת, כלום. הרגשתי שזה רק עניין של כמה דקות עד שאני ימות.
אחרי כל זה שיחררו אותי מהמיון ואמרו שיש לי חיידק בבטן או ליתר דיוק - דלקת בדרכי השתן.
משם אני זוכרת הרבה זיוני שכל על "אמרנו לך לא לשבת על דברים קרים, ועכשיו אולי תקשיבי לנו יותר"..
זה נבע מכל מיני כיוונים, גם מאלו שציפיתי קצת יותר עידוד ונימה טובה אחרי מקרה שכזה.
לא ממש קיבלתי את זה אולי בהכי קטנות וזה כל כך קשה..
אני פשוט מרגישה שאני נותנת מעצמי מעבר ליכולות שלי ולא מקבלת אפילו רבע מזה בחזרה..זה כואב כשמתאמצים כל כך בשביל משהו והוא לא מגיב יותר מידיי. אולי מסיבה מוצדקת אבל זה לא כל כך משנה כרגע.
הימים האחרונים היו בין האכזריים בחיים שלי ואני רק חיכיתי לו, כדי לשים עליו את הראש ופשוט לספר הכל, ולהרגיש את החום והחיבוק החם...והעידוד הרך בקול שלו. ולא קיבלתי את זה ואני גם לא יקבל. כי הינה הצבא המזדיין הזה שיחרר אותו הוא יהיה בבית ב-12 בלילה ומחר הוא צריך להיות בבסיס ב-10 בבוקר...הגיוני הא..
פשוט אין לי כוח לחיים האלה אני בכל יום שנאת אותם יותר ויותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ю