"לחיות זה אחד הדברים הנדירים ביותר. רוב האנשים פשוט קיימים"

כל החיים שלי מסתבר הם צחוק אחד גדול מידי הגורל.

רק אתמול אמרתי כמה שאני מתה עליהם ושאין יותר טובים מהם.

הוא כ"כ אכזב אותי אני לא מאמינה שזה מה שנאמר מפיו.

אני שונאת אותו.

אני רוצה להיות לבד, כן עם כל הקשיים הכרוכים.

הם לא מסרבים לכלום, לא מתנגדים וגם לא בוחרים..אבל מה שכן הם מנסים לי לגרום ללכת בדרך הכי אלגנטית על פי הרצונות שלהם.

בובה על חוט.

אז כן אני לא ממלאת את מקומי בתוך הבת הבכורה המושלמת.

אבל יש לזה כמה וכמה הסברים דיי הגיונים והם לעולם לא יראו.

אני עשיתי הרבה בזכות עצמי בחיים האלה גם בלי העזרה שלהם.

הוכחתי לעצמי שאני כן יכולה להסתדר לבד כשאני באמת צריכה את זה.

היומיות דפקו אותי, הם חושבים שאני רק מבלה ומבזבזת זמן מהחיים שלי.

למה רציתי להתגייס בכלל? הייתי מוכנה להתחיל ללמוד מקצוע עכשיו. אבל היי מה חדש אף אחד לא שואל אותי מה אני רוצה.

הם חושבים שהחיים שלי דבש.

אין לי מה לעשות בנדון, למה אני מנסה להוכיח להם בכלל משהו?

נשבר הזין. ברגע שתהיה הזדמנות, בית לבד.

הרחק מהם.

כן נמאס לי מהם, אחד אחד לא יכולה לסבול ת'פרצוף שלו בעיקר. מי הוא בכלל?! שום דבר.

כן לא מצטערת על כלום. אני עושה מה שמרגיש לי נכון.

בהחלט הסם הכי ממכר הוא האהבה..

בטוב או ברע של המילה שהמשמעות שלה לפעמים הורגת.

אז הינה אני מוצאת את עצמי שוב מסתבכת בזה בדיוק כמו אז..פשוט תסריט מבדח שכזה.

אני שוב עושה את אותם הטעויות, תוהה לגביי אותם דברים קטנים וחסרי פואנטה, ושוב נשאבת לעומק המפתה שלא אוכל לצאת ממנו.

ובשביל מה כל זה? בשביל כמה שניות של הרגשה עילאית ותו לא.

ובתאחלס? אחרי הכל כמו מפגרת אני חוזרת ל"אותו מקום קר ואובססיבי" שוב. בצרחה גדולה שכאילו זה שווה את הכל.

אני בורחת מהמשרד הבייתה, מהבית לחברים, מחברים לאוויר הרך של הלילה ומשם חוזר חלילה.

ובכל רגע התחלתי, אני אומרת לעצמי איזה כיף. אבל זה נגמר בדיוק אחרי דקה/שעה/יום אני לא מוצאת את המקום שלי, את הבן אדם שאני יוכל לשבת איתו שעות ולהנות.. אולי חוץ ממנו אבל גם בזה אני לא בטוחה.

משום מה אין לי סבלנות כלפי אנשים.

אני לא מצליחה להתרכז בדברים הכי פשוטים פתאום. אחרי כמה שניות הכל נשמע לי כמו בלה-בלה-בלה אחד ענק.

הוא משגע אותי!! אני רק שומעת את השם שלו ויש לי פריחה בכל הגוף.

כמה שהיה תיאום ביניינו פעם, היום רק בא לי להושיב אותו בכיסא חשמלי על כל הדברים הקטנים האלו שאין לו כוונה לעשות בכלל אבל איכשהו נוצרים באורך פלא ממש.

אני רק צריכה למצוא את המקום שלי.

מקום לברוח אליו חוץ מאשר השינה..

אלו בדיוק המקרים שבהם אתה תוהה אם כל מה שאתה עושה באמת משתלם לך!

אני יודעת שמעשים טובים צריכים לבוא ממקום אחר ולא מהעובדה (?) של טובה תחת טובה.

אבל זה טבעם של בני האדם וכמה שאני ישתדל לא לחשוב על זה זה יחזור במיוחד ברגעים שאני יקבל סטירה במקום.

אני באמת באמת באמת משתדלת להיות בן אדם טוב אבל איכשהו אני מגיעה לזה שאולי זה באמת לא משתלם למרות שאני מאמינה בהיפך.

ואני מרגישה טוב, אפילו מאוד כשאני גורמת למישהו לחייך סתם ככה בגלל שטות קטנה אבל  שעושה את כל ההבדל.

אבל באיזהו שלב כבר נגמר הכוח ושמים זין.

על הכל ועל כולם.

לא פלא שמה שאני עושה זה משתכרת והולכת לישון מתי שזה רק אפשרי.

עצוב.