מתקן את העולם

עוד לא נכנסתי לרכב, כשחן וליאור יצאו בעצבים, וסיננו מבין שיניהם קללות ססגוניות.

הגלגל הימני הקדמי, נוקב, כנראה בסכין. האוויר יצא ממנו באותה נחישות בה ירד לי הלב.

סבא הניח את ידו על כתפי, בעוד התאומים מביטים בי חסרי אונים. עמדנו שם אולי 3 דקות בשקט, כאילו מעלינו נשמעת צפירה מוארכת.

הרגשתי רע, פשוט רע. בראשי עוד הדהדה הצרחה שלה, כמו פגיון חלוד בבטני.

גוש אשמה מהול בעצב נשלט על ידי כעס, החל את דרכו במעלה גרוני. חן הציע שנחליף גלגל, וניסע הביתה, לתכנן את הצעדים הבאים שלנו. ידעתי שהוא רק מנסה להרגיע אותי, הרי מה כבר אנחנו יכולים לעשות? הנהנתי בראשי, כשסבא קרא לי.

"דניאל..." הוא אמר, בקול מלא רגש. "אני לא יודע במה הסתבכתם, אני לא יודע למה אתם מחופשים לשודדים ואני לא יודע למה לקחו את חברה שלך." הוא עצר לכמה שניות, והרים את מבטו, בעל עיני הברזל לכיווני. "אבל אני יודע מה זה לאבד את האישה שלך. כל עוד אני עומד על הרגליים, אני לא אנוח עד שנמצא אותה."

החלפנו גלגל בשקט מופתי, כשהקבצן הנודע פישי הפתיע אותנו מאחורה. לא רציתי לומר לו להתרחק בכדי לשמור על הכיסוי, אך הוא כבר מצא דרך.

"תמורת כמה פרוטות, אני אחליף לכם גלגל." הוא אמר, בקול תשוש. לא יכולתי שלא לשים לב לחיוך קטן שהוא זרק לכיווני כשחן צעק לו שיסתלק, "קבצן מטונף!"

"תחזור למאורה שלך, עכברוש!" הוסיף ליאור, ומייד אחר כך לחש לי, שזה בעצם קוד שמשמעותו להגיע לביתם ולהמתין.

כל הזמן הזה, סבא שלי ישב על המדרכה, והמתין. הוא נראה כעוס, מלא מחשבות.

בדירה מרוחקת משם, נפתחה הדלת, בה נכנסו גבר ובחורה, קשורה בנייר דבק אימתני בצבע אפור על ידיה ופיה. הדירה נראתה כמו חדר מלון, באירופה. היו בה רהיטים שנראו עתיקי יומין, שעון קוקייה ישן וחום, ותמונות קיר ענקיות, שלא היו ברורות עקב האפילה שעטתה את החדר. עששית אחת לרפואה,הייתה תלויה על וו נחושת מעוגל.

באפילת הדירה המתין להם אדם, בחליפת ארמני אפורה ומטופחת. ראשו היה מגולח להפליא, ואף מבריק. הוא נראה עצבני, אך שמר על קור רוח.

"של מי הרעיון המטומטם הזה היה?" הוא שאל במבטא גרמני כבד. "שלך, אוליבר?"

אוליבר נענע בראשו לשלילה.

"החולדות היו שם, הנכדים שלו," אמר אוליבר. "חשבנו..."

"מה חשבתם? שהם יביאו לנו את הסבא תמורת הבחורה??" ירק הקירח. "אני לא רוצה כאן נשים מטונפות, אני רוצה לגמור אותם, אני רוצה לסיים את מה שהתחיל סבא שלי!

הם חשבו שאם הם יברחו ויקימו להם מדינה, אנחנו נשכח... תגיד לי אתה, גוש ריקבון שכמותך, השכחנו?! השכחנו כיצד הם טמאו את מדינתו הקדושה?!"

"ל-לא, אאאדוני," גמגם אוליבר. "א-אבל, אדוני..."

"אבל מה??" צרח הקירח.

"זה רק זקן אחד, הרי הצלחנו בשאר, ואנחנו עוד נוריד את כל מי שתגיד."

הקירח יצא מן האפילה והתקרב אל אוליבר ושירי. למולם נגלה אדם, לבן פנים וצר שפתיים, בעל אף חד וישר. הוא נראה רזה מטבעו, רק שהגיל עושה את שלו. על שרוול חליפת הארמני שלו, היה תפור צלב קרס. פניו היו חלקות כמו קרחתו, חוץ מצלקת קטנה על הלחי.

הוא שלף את ידו במהירות מקצוענית, ודחף את אצבעו לגרונו של אוליבר.

"אתה תעשה בדיוק מה שאני אומר, בדיוק איך שאני אומר, בדיוק מתי שאני אומר. הבנת?"

אוליבר ניסה להנהן, ומתוך כאב, לחץ על ידה של שירי – שצעקה.

 הקירח הרפה מאוליבר והתפנה להסיר את נייר הדבק מפיה של שירי, בחיוך.

"כן, טינופת. משהו מפריע לך?"

"כן!" צעקה שירי.

"כמו תמיד, יהודים. תמיד מתלוננים, תמיד מרגישים עליונות לדרוש שהכול יהיה בדרך שלהם. את יודעת, ככה בדיוק התעשרתם על חשבוננו בגרמניה. ככה בדיוק משפחות טהורות שכמותנו נותרנו חסרי עבודה בגלל שאתם בטומאתכם גנבתם הכול."

הוא הפנה אליה גב, והתיישב בכורסא מפוארת מעץ.

"כן, בואי נשמע."

"המטומטם הזה מועך לי את היד, אתה נאצי מתועב, ואתם רוצחים!"

הוא חייך, אך לא אמר כלום.

"אתה לא מכיר אותם...הם יהפכו את כל העולם וימצאו אותי..." היא אמרה.

"יהודים..."הוא השיב בלגלוג נגלה לעין. "תמיד יודעים הכול...או שלא...לידיעתך גברת טינופת, אני יודע עליהם יותר ממה שהם יודעים עליי."

בינתיים, אני חן וליאור, החלפנו ביחד את הגלגל, אך לא נסענו. עמדנו חסרי אונים, כולם מסתכלים עליי בפנים דומעות. הם לא יכולים לדעת מה עובר עליי. הרגשתי כאילו טימאו את המקדש שלי, המקום היחידי בו יכולתי להרגיש אהבה. משהו געש במעלה בטני, ונתקפתי בחילה. תחושה של ארבעה גמדים קטנים מהלכים בתוך הבטן שלי, במיוחד בדפנות רק בכדי לגרום לי לחוש אשמה, ששכחתי אותה בחוץ. כמה מטומטם אני יכול להיות!

ומה אני עושה בכדי לכפר על זה? כלום! הסתכלתי מסביבי. חן וליאור דיברו ביניהם.

סבא ישב על המדרכה בפנים חתומות. בטווח קצת יותר רחוק, דמותו של פישי נראתה באופק.

"דניאל..." אמר ליאור. הבטתי בו. לראשונה זה הרבה זמן, מצאתי את עצמי מתקשה להוציא מילה מפי. מילון שלם היה לי בראש לומר, אך פחדתי שאם אפתח פי לדבר, חלזונות יצאו במקום מרגליות.

"תשמע...בוא נעשה ככה. אתה וסבא תכנסו לארגן לו תיק, כדי שיבוא אלינו לבית. יחד איתך."

"אני לא חושב שזה רעיון טוב..." עניתי, מבלי באמת לחשוב אם זה רעיון טוב או לא.

"שמע...דניאל...אני מבין את המצב שלך, אבל לבד לא ייצא לך כלום. אם אתה רוצה להחזיר את שירי אליך, ולתפוס את הנוכלים האלו, חייבים להיות ביחד."

לקחתי כמה שניות, והנהנתי. סבא לא נראה מתנגד.

"ומה אתם תעשו?" שאלתי.

"ראשית," ענה לי חן, "נפנה את המושב האחורי מהזכוכיות של החלון, כדי שתוכלו לשבת. אחר כך, יש לנו כמה טלפונים לעשות."

הנהנתי, וסימנתי לסבא לבוא איתי. שמעתי את חן וליאור מפנים זכוכיות בזמן שסבא חיפש את המפתח בכיס. הוא כבר עמד לפתוח את הדלת כשאחד התאומים קרא לי.

"תראה מה מצאנו על המושב," הוא אמר. בידו הוא אחז בסיכת זהב בצורת צלב קרס.

עכשיו הבנתי, יחד עם כולם, עם מי יש לנו עסק.