היום סיפרתי ל-מ' על מיזם הפרידה מספרים החדש שלי. הוא שמח לשמוע, גם
כי יחסית לשאר תיאורי יומי המשמים נושא השיחה הזה הפיח בי התלהבות מסוימת ובעיקר
כי הוא קצת חושש מכמות הספרים שלי ומהשלכותיה על מרחב המחייה המצומצם שלנו כשנמצא
כבר דירה.
שמחתו עומעמה מעט כשסיפרתי לו שהפרידה הראשונה הייתה קלה למדי כי נפרדתי
מספר שבכלל לא שייך לי. הוא טען שזה לא נחשב והביע
חשש מוצדק שלעולם לא אפרד באמת מספרים. הוא גם חושב שהמעטתי
בערכו של מה זה פינקלר, כי דיברתי עליו והתעסקתי בו הרבה בזמן שקראתי אותו ולכן מדובר
בקריאה משמעותית ובספר מעורר מחשבה.
בכל מקרה, על מנת להזים את דברי הבלע הנ"ל אני עוברת לספר הבא,
ממנו הפרידה תהיה משמעותית יותר. הסיבה שמדובר בפרידה משמעותית היא שזה ספר שעדיין
לא קראתי. ספרים שלא קראתי, כמו אנשים שלא פגשתי וארצות שלא ביקרתי בהן, הם ישויות
מלאות פוטנציאל. מי יודע, זה יכול להיות הספר האהוב עלי! להביס את אן מאבונלי ולהאכיל
באבק את אורה הכפולה, להפוך למקור חשוב ומזין של נפשי המתפתחת. אי אפשר לתת ספר
שעוד לא קראתי, נכון?
אז הנה, אפשר. הספר המדובר הוא האפיפיורית יוהנה, של דונה וולפלוק-קרוס,
מאנגלית ענבל שגיב, הוצאת נירעם, 1998. הספר הוא רומן היסטורי, שזה ז'אנר לא חביב
עלי בכל מקרה, ועוד על אירופה בימי הביניים, תקופה שדי שבעתי ממנה עוד בקורס המבוא
שעשיתי בשנה א'. אני יותר בעניין של מהפכת הדפוס והלאה. בכל זאת, התכוונתי לקרוא
אותו. קיבלתי אותו מ-ל' כשעברה לגור עם א' אי שם לפני שנה וחצי ופינתה ספרים
מספרייתה הענפה. הוא נראה ספר כיפי למדי ואף זכה למעמד של ספר פולחן במדפי ספרים
מסוימים. אולי הוא עוד יקרה בדרכי פעם ויקרא, אבל כרגע בלב לא לגמרי קל (כי בכל זאת –
עדיין לא קראתי אותו!) החלטתי למסור אותו.
#2#
הספר: האפיפיורית יוהנה, מאת דונה וולפלוק-קרוס, מאנגלית ענבל שגיב,
הוצאת נירעם, 1998.
מצבו: סבבה.
השפעתו על חיי: היה על המדף שלי בערך שנתיים, לא נפתח מעולם.
מקור: קיבלתי אותו מ-ל', היא לא רוצה אותו בחזרה (כמו שאמרה בתבונה:
אם הייתי רוצה אותו לא הייתי נותנת לך).
ל' מוסרת שהיא קראה את הספר באמצע שנות העשרים
שלה ואהבה אותו. היא אהבה במיוחד את חלקי הספר שלפני הפיכתה של יוהנה לכומר חשוב
ולאפיפיור, שמתמקדים בחיים בכפר – חיים מרק בלוך-יים מרודים, אומללים
ומטונפים, וגם את הסיפור של אמא של יוהנה, שהייתה כנראה צאצאית ויקינגית שנשבתה על ידי
הפרנקים וגדלה בשבי. היא ניסתה לגדל את הבת שלה להיות פגאנית, מה שפחות הצליח.
למיטב זכרונה הספר כתוב קולח ומותח וטומן בחובו מסר פמיניסטי שעשוי להיות אפקטיבי לנפשות צעירות ולא ציניות.
גורל: לכל המעוניין. עם זכות ראשונים ל-צ' שלה הצעתי אותו עכשיו
בפייסבוק, אבל היא עוד שוקלת את צעדיה.
עדכון: צ' לא מעוניינת, אז הספר יימסר לכל המעונין.
עדכון נוסף: נמסר פיזית (!) לאמא
***
זה די אכזרי מה שקרה כאן, בעצם. הבלוג נשאר אותו דבר, ממש בדיוק אותו דבר, רק שהתוכן שלו נמחק, העיצוב השתנה, הוחלף לו השם ולי הכינוי ובעצם הוא הושמד לחלוטין, חוץ מכתובתו ורשימת הקוראים שלו. זה נורא מה שאפשר לעשות באינטרנט הזה, לספר אמיתי זה אף פעם לא היה קורה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
