שלום לספרים

תגיד, יש לך הרבה ספרים, שאלתי את פרופ' ד"א הבוקר. כמובן שהוא חשב שאני מתכוונת לספרים שהוא כתב והתחיל לפרט לי על אודותיהם באריכות. לא, לא, התעקשתי, ספרים באופן כללי. ספרים, ספרייה, מדפי ספרים. יש לך הרבה? בעיניים מצועפות החל לספר לי על תכניותיו רבות השנים לבניית ספרייה גדולה בביתו. בינתיים הם כולם במשרד שלי באוניברסיטה, אמר בצער. למה את שואלת? אני חוקרת את הנושא, השבתי. המילה חוקרת הייתה טעות כנראה, כי מייד נורו לעברי אין סוף הפניות ביבליוגרפיות. את וולטר בנימין קראת? ועדי אופיר? את חייבת לקרוא את עדי אופיר, זה יעזור לך מאוד. ניסיתי להבהיר לו את אופי המחקר שלי אבל הוא כבר לא כל כך רצה לשמוע אלא המשיך לקונן על נטייתם של אנשים צעירים לא להקשיב ולא ללמוד, מה שהוביל אותו מייד לנושא האהוב עליו, התרפקות נוסטלגית על התקופה בה היכולת להדליק מחשב לא הייתה כישור חיים נדרש (בוקר אחד פגשתי אותו יושב ליד המחשב ומתלונן שהוא מקולקל. הושעתי אותו כשלחצתי על כפתור ההדלק. ראיתי בזה אזהרה לעתיד ונכנסתי מיד לפייסבוק).

באותה תקופה קסומה, בעידן המודרני, הרצה לי (תוך תלונות נשנות על כך שאני לא מקשיבה), אדם וספרייתו היו דבר שלם, יצירתי, חוויתי, משהו ששומרים אותו כמו שהוא. זה סוג של צילום, רפלקסיה, של מי היה האיש, מה היו בחירותיו, איך הוא השתנה, התפתח. זה היה הקבר של האינטלקטואל! המשיך בהתלהבות. אבל היום, זה ממש מעליב! אף ספרייה כבר לא לוקחת, אנשים גדולים, אנשי רוח, שנים אספו סביבם ספרים, עכשיו מפזרים הכול. הספריות לא מוכנות לקחת אוספים שלמים. מקסימום בוחרים כמה ספרים ומשלבים בין הספרים שלהם, את השאר מחלקים בחינם, חלק זורקים. מפזרים הכול! אתה מפצל את החוויה, את החד פעמיות של הבן-אדם שאסף הכול. זה עידן הפוסט אם תרצי, סיכם בעגמומיות. פעם ספרייה הייתה הקבר של האינטלקטואל והיום זורים את זה לרוח.

ובינתיים, כי אני בכל זאת עושה מה שאומרים לי, הלכתי לקרוא את וולטר בנימין. תקראו גם, זה יפה. כאן.

בניגוד לד"א, בנימין דווקא חושב ש"תופעת האיסוף מאבדת את משמעותה כאשר בעליה אובד". אני תוהה לגבי זה. הספרייה כאנדרטה היא דווקא רעיון יפה, אולי נרקיסיסטי ומגלומני, אבל לא יותר מצורות אחרות של שימור זיכרון, ובוודאי אינטימית וחושפנית יותר מרבות מהן. מצד שני, בסופו של דבר מדובר בערימה של חפצים צוברי אבק, שצריך לשנע, למצוא להם מקום, להגן מחיות אכזריות טורפות ספרים וכדי שאחרים, שהם לא האספן המת, יוכלו למצוא בהם את מבוקשם, גם להכפיף לאיזו שיטת מיון שרירותית. אולי בכל זאת ספסל מתחת לעץ מניב צל הוא רעיון מוצלח יותר. האספן הוא היחיד שאוצר לא רק את הספרים עצמם אלא גם את כל המידע והזיכרונות ורגעי החיים שנכרכו בהם. כשהוא מת הם נשארים מה שהם, חפצים בייצור המוני, פחות או יותר, עם יכולת שרידות מוגבלת. כשהאספן מת הספרייה שלו מפסיקה להתעדכן, קופאת לאיזה מצב סטטי שלא הולם ספריות. אולי פיזור הספרים לאחר המוות הוא דווקא מעשה נכון, כמו שריפה וזריית האפר, דרך שתמיד נראתה לי יותר הומנית מקבורה ובטח מחניטה ושימור.

וולטר בנימין כותב כאספן על אספנים, ברגע דרמטי שבו הוא פורק את ספריו אחרי שהיו מאופסנים שנתיים. "אני פורק את ספרייתי. כן, אני פורק. הספרים עדיין אינם מונחים על המדפים, ולפי שעה לא דבק בהם שממונו המתון של הסדר. אינני יכול לצעוד הלוך ושוב בחזית טוריהם כדי לחלוף בסך לעיניו של קהל צופים אוהד. אל חשש. במקום זאת, אנא הצטרפו עמי אל אי־הסדר הזה של ארגזים שנקרעו לרווחה, האוויר רווי אבק שבבים, הרצפה מכוסה קרעי נייר, ללכת עמי בין ערימות הכרכים הרואים שוב אור יום לאחר שתי שנות חשכה, כדי שתהיו נכונים לחלוק עמי מקצת מן האווירה - היא בלא ספק אינה הלוך־נפש אלגי, שכן היא יותר קרובה לציפייה – אשר הספרים האלה נוסכים באספן של ממש. הדובר אליכם הוא אדם כזה, ובבחינה יותר מדוקדקת מסתבר שהוא מדבר על עצמו בלבד".

עוד הוא כותב, בהתייחס לאופנים שונים לניכוס ספרים, "מכל שיטות הרכישה המקובלות, ההולמת ביותר את האספן היא השאילה שלא על מנת להחזיר". לגמרי!

מתוך: ולטר בנימין, פורקים ספרייה, הרצאה על אספנות ספרים (קטעים ממסה) – לקוח מהאתר מכונת קריאה של הוצאת בבל.