מכורסת המגיב

עם חשיפת פרשת ענת קם בעיתונות בישראל, מציג מספר לא מבוטל של כותבים בכלי התקשורת את העניין כפגיעה חמורה בחופש העיתונות, את התנהלות הרשויות, ששמרו את הפרשה תחת צו איסור פרסום - כהתנהלות הזויה, ואת מדינת ישראל, לאור התנהלות זו, כסוג של מדינה חשוכה מהעולם השלישי. כמה הערות על הפרשה (בנקודות מרכזיות יותר או פחות).

בגלל שהפוסט הזה, שתכננתי לכתוב אותו קצר, הלך והפך לארוך יותר ויותר, החלטתי לפרסם אותו בשני חלקים. בחלק הראשון: התייחסות שלי – איך אני רואה את הדברים. בחלק השני (שיפורסם בפוסט אחר, למעלה) קצת היבטים משפטיים – מבלי להתיימר למצות אותם, או לקבוע מה יהיה בסוף. סתם למתעניינים. להלן החלק הראשון – ההתייחסות שלי:

1. לדעתי, צריך להפריד פה בין שני נושאים:

אם צה"ל פעל, או קבע מדיניות, העומדת בניגוד להנחיות בג"צ, בעניין חיסול מבוקשים - זה חמור. הצבא לא יכול, בכל הכבוד, להרשות לעצמו "לצפצף" על בג"צ.

בלי קשר לכך - העובדה שהגברת, בהיותה חיילת, ניצלה את תפקידה לגניבת אלפי מסמכים מסווגים, ולאחר מכן העבירה אותם לידיים פרטיות, חמורה ביותר, ועליה לתת את הדין על כך.

יש לומר בבירור: צריך להפריד הפרדה גמורה בין שני העניינים. גם אם חלק קטן מהמסמכים שהגברת קם שימשו לחשיפת התנהלות לא ראויה של הצבא - אין בכך, ואסור שיהיה בכך, היתר לגניבת אלפי מסמכים מסווגים.

לכן, אין שום קשר לסוגיית "חופש העיתונות" או "זכות הציבור לדעת". מסירת המסמכים (או חלקם) לעיתונאי לא מייצרת, ואסור שתייצר, חסינות בפני העמדה לדין.

2. מעבר לכך - קשה לי מאוד לראות, במקרה הספציפי, בהתנהלות של הגברת קם, סוג של "שליחות" שמטרתה אך ורק חשיפת מידע שמן הראוי שיגיע לידי הציבור.

לפי הפרסומים, היא גנבה כמות עצומה של מסמכים, אשר חלקם נוגע לפרטים סודיים בעלי חשיבות אסטרטגית, כגון סדר הכוחות (סד"כ) של הצבא פעולות מבצעיות, שיטות הפעולה של הצבא בשעת מלחמה ועוד.

מה הקשר בין מסמכים אלו לבין "זכות הציבור לדעת"? מדוע היא מסרה גם מסמכים אלו לידי עיתונאי[1]? איך לא הפריע לה להעביר מסמכים אלה לידיים פרטיות, אשר מהם יוכלו להגיע לידי כל המעוניין בכך (לרבות שירותי הביון של מדינות או ארגוני טרור זרים)? זו סתם התנהגות שערורייתית, שאין בינה לבין חשיפת התנהלות שלילית של הצבא, ולא כלום.  

בניגוד לתיזת ה"שליחות העיתונאית", נראה לי יותר שמדובר בחיילת שהגיעה לצבא עם אג'נדה ברורה, וניצלה את תפקידה הצבאי לקידום אותה אג'נדה (או מטרות פרטיות אחרות). בעיני זו סתם מעילה (מגעילה) באמון.

3. אגב נושא "זכות הציבור לדעת": בעבר (אם כי במקרה חמור יותר) כבר אמר בית המשפט העליון את הדברים הקולעים הבאים, לגבי הטענה שמסירת ידיעות סודיות שירתה את "זכות הציבור לדעת[2]":

"אין סתירה בין דמוקרטיה לבין שמירת סודות. כל אחת מן המדינות החופשיות שומרת על הסודות הדרושים לשם קיום ביטחונה לפי שיפוטן של רשויותיה המוסמכות, והתיזה, כאילו במשטר חופשי ודמוקרטי כל אחד עושה כאוות נפשו ואין קיום לסודות כמוסים, היא חסרת יסוד. נתערבבה למערער, כנראה, הדמוקרטיה עם האנרכיה"...

4. איזה קורות חיים צריך להציג, כדי להתמנות לכתבת באתר וואלה (אשר נמצא בבעלות קבוצת שוקן), בתחום הברנז'ה? האם אחת מהשורות בקורות החיים היתה "העברתי אלפי מסמכים שגנבתי מצה"ל, לעיתון "הארץ" (שנמצא גם הוא בבעלות קבוצת שוקן)? זה לא מעניין שהיא מונתה לכתבת, מספר חודשים לאחר השחרור, דווקא בוואלה? האם ההיכרות שלה עם אורי בלאו (או גורמים אחרים בעיתון) הפריעה או סייעה לה להתמנות לכתבת?

5. אני תוהה מה היו כל אבירי חופש הביטוי אומרים, לו חיל דתי המתגורר בשומרון היה מעתיק את תוכן המחשב של אלוף בצה"ל, על אלפי מסמכיו, ומעביר את כולו או רובו, לידי עיתונאי ב"נקודה". אותו עיתונאי היה מנצל את החומר שהגיע לידיו, ומפרסם כתבה על אלימות לא מוצדקת, שבה השתמשו כוחות הביטחון במאבקם במאחזים בשומרון? ספק בעיני אם ההתייחסות העיתונאית היתה דומה. 

6. אין רלוונטיות לעובדה שהכתבה שאורי בלאו פרסם "אושרה על ידי הצנזורה", כפי שטרחו כתבים רבים לציין. הבעיה היא לא פרסום הכתבה הספציפית, כי אם עם העובדה שחיילת בצה"ל גנבה אלפי מסמכים מסווגים, והעבירה אותם לידי עיתונאי, אשר ברח לחו"ל ומשם מהתל ברשויות הביטחון הדורשות ממנו, בצדק גמור, להשיב את המסמכים שבידיו[3]. עם פרסום הפרשה, ייתכן שהסיכון גדל, שכן כעת אולי יכולים אירגוני ביון או טרור לנסות להשיג מאדון בלאו את המסמכים.

7. קשה לי מאוד לסמוך על הסיקורים העיתונאיים (ובעיקר הפרשנויות) לנושא. על "הארץ" קשה לי להסתמך בעיקר בגלל הקשר בין שני המעורבים לבין העיתון (נשים לרגע, את נושא האג'נדה הפוליטית, בצד). מנגד, התיאורים שקראתי בNRG, של מעריב, פשוט הבהיקו, לדעתי, מסוג מסוים של שמחה לאיד, על הסתבכות הכתב בעיתון המתחרה ועל האפשרות להתנגח עוד קצת ב"הארץ".