מכורסת המגיב

"אז בבית הספר

על הקיר תמונה

והאיכר חורש בה

את האדמה

וברקע הברושים

שמי זהב חוורים

האיכר יצמיח לנו לחם

שנהיה בריאים"

"כך זה היה

פשטות רכה

זה הצטייר בילדותנו

שהיתה יפה".  ("שיעור מולדת" - עלי מוהר).

לא זכיתי להכיר את עלי מוהר ז"ל אישית, אבל הטור שלו "מהנעשה בעירנו", היה ללא ספק הטור האהוב עלי בעיתון "העיר", ובערך אחד הדברים היחידים ששווים קריאה בעיתון הזה (בוודאי מאז שעבר למתכונת מחודשת), יחד עם הטור הנפלא "בשער" במדור הספורט, שבו נהניתי תמיד לקרוא את תחזיותיו למשחקי הפועל (נפרק אותם!), וזאת למרות שבתוקף אהדתי ליריבה העירונית, נאלצתי לחלוק עליהן לא אחת.

עלי מוהר היה איש רוח ואיש תרבות. כך כולם אומרים, וזה נכון. אבל דרך כתיבתו השתקפו תכונות אחרות, שלמעשה כולנו מחפשים באנשים, מתקשים למצוא, וכאשר נמצא אותם אצל אנשים נשמח לקרוא להם חברים שלנו. סקרנות אינטלקטואלית, יושר ויושרה, ובעיקר צניעות.

מוהר כתב לקוראיו בגובה העיניים. בניגוד לרבים מכותבי הטורים בעיתונות (מי אמר בן כספית וארי שביט?), שקריאת הטור שלהם מעלה תחושה שהם הרבה יותר חכמים מכולם, ובנוסף יש להם כל כך הרבה ידע על הכל, והם מואילים לשתף אותך בו, מוהר שיתף את הקוראים בתחושותיו (גם בעניינים אקטואליים), לא מעמדת יודע-כל, אלא מעמדה של אדם חכם אמנם,  מפוכח, אך סוג של חבר לשיחה. שיש לו עמדה, לא קיצונית, והוא יודע שכולנו אנושיים ויכולים לטעות, גם הוא.

דבר נוסף שאהבתי בו, ועליו למעשה רציתי לכתוב, הוא היותו אדם מודרני בעולם פוסט מודרני. מוהר ייצג בעיני את אנשי "ארץ ישראל הישנה והטובה". הוא היה מאותו דור שנולד בשנותיה הראשונות של המדינה (והוא אכן נולד בשנת הקמת המדינה), ואשר נותרו בו הערכים של אותה תקופה בראשיתית, וביניהם יושר, פשטות, ענווה ותרבות אמיתית. באחד מראיונותיו האחרונים (מצוטט היום בכתבה של שרי אנסקי בסופשבוע) אמר: "תמצית האושר כפי שהצטיירה בילדותי ולפי מה שהיה מקובל בבית, היתה ללכת בקיץ לים ברגל או ב'טקסי', כי אוטו לא היה, לאכול ענבים על המרפסת, עם לחם וחלבה, שזה היה מעדן, וללכת לקולנוע ולתיאטרון בלי סוף, כפי שהורי הלכו...זה תיאור של מה שראיתי בבית, וזה נראה לי אידיאלי לחלוטין. אני הוספתי על כל אלה דבר אחד – לנסוע לחו"ל פעם בשנה ואם אפשר פעמיים. מכל שאר הבחינות לא השתנה אצלי כלום. אני לא רוצה מכונית ולא מותרות, ולהסתובב בתל אביב נראה לי מספיק טוב. כך חייתי וכך אני חי. העניין הוא שמסביב הכל השתנה. היום אני במיעוט, אבל אין לי טענות". 

מוהר נשאר אי של העולם הישן, בתוך העולם החדש המקיף אותנו, נותר במיעוט בעוד שמסביב הכל השתנה, והפכנו למדינה פוסט מודרנית שכל מה שמעניין ציבור גדול מהאנשים בה זה כוח, פרסום וכסף. אדם שלא מחפש "לא מכונית ולא מותרות", בעולם שיש בו הרבה אנשים שרוכשים מכונית נוצצת בעיקר כדי שיוכלו להראות אותה לסביבה, אדם שמסוגל ליהנות ולהבין את ההנאה מאכילת ענבים על המרפסת עם לחם וחלבה (אבל גם מפירה במסעדה צרפתית).

אדם של אמת בעולם שהולך והופך לעולם של תדמיות.  

באחד הטורים היותר אהובים עלי בחודשים האחרונים, התייחס מוהר לפוני של נינט טייב. בשנינות הרגילה התייחס לסערה שהתעוררה בעקבות החלפת התסרוקת של נינט, שזכתה (בין היתר) למקום נרחב (כולל ריאיון עם נינט עצמה), באחת מתוכניות הערב של ערוץ 2 בשם "השטיח האדום". וכך כתב (וסליחתם של הקוראים על האריכות, פשוט לא מצאתי איפה לקצץ בקטעים שציטטתי, ואם הייתי יכול הייתי מוסיף גם את תחילת המאמר. בבקשה תקראו. לא תפסידו, למרות שזה ארוך): 

"ועכשיו השאלה היא מה לי ול'שטיח האדום' ובעיקר מה אני רוצה מנינט, מחייה ומהפוני שלה. הרי ברור לגמרי ש'כוכב נולד', גיבוריה ונינט בראשם, לא נועדו לי ולשכמותי, ואין זו חוכמה גדולה להיטפל אליהם לפתע במהתלות שאולי יש בהן קורט של התנשאות, חלילה. ובאמת, לא הייתי חולם לעשות כן אלמלא היו הם נטפלים אלי. רק מי שמרגיש מותקף חש צורך להשיב מלחמה שערה, ובאשר להתנשאות – האשמה שאין חמורה ממנה בתקופתנו – השאלה היא מה מתנשא יותר: להגיב על נינט ועל דברים שהיא אומרת, או להתעלם מהם בקלילות כבלתי ראויים להתייחסות. כשאני רואה את הראיונות על השטיח האדום אני מרגיש מותקף, כי תוכנית כזו, עם מראיינים ומרואיינים מעין אלה, לא היתה עולה אף בדמיון, ולא לפני עשור או שניים, כי אם לפני שלוש או ארבע שנים בלבד. קהל של דוגמנים ושחקני טלנובלות מראיינים ומתראיינים בלשון עילגים בזמן צפיית שיא בערוץ מרכזי? – איך לא לחוש מותקף לנוכח חזיון זה של הטפשת הציבור, העלאתם על נס של מוצרי פלסטיק רגשיים, האדרת העילגות, ריסוק השפה? ואילו נינט, מתברר, לא מדברת רק על הפוני שלה. יש לה דעות גם בעניינים אחרים. 'אני הכי שונאת את אלה שאומרים שטלנובלה זה רדוד!' היא אומרת בלהט לכתב חד האוזן אילן לוקאץ', שהעז לא להתפעל יתר על המידה מפועלה בתחום זה. מדוע איפוא לא אחוש מותקף אם נינט שונאת – הכי שונאת! – אם אותי ואת שכמותי, המתעקשים עדיין, על אפה ועל חמתה, לחשוב ש'טלנובלה זה רדוד'? וזה עוד לא הכל. נינט משתפת את הציבור בהשקפותיה המקצועיות ואומרת שלדעה שחקנים טובים, שחקנים אמיתיים, נבחנים 'דוקא בטלנובלות' ו'לא בתיאטרון או בקולנוע'. כלומר, לא המלך ליר, לא המלט ולא מקבת הם מבחנו העליון של שחקן. גם לא סטנלי קובלסקי ב'חשמלית ושמה תשוקה', אלא 'דווקא טלנובלה'. אכן, חתיכת 'דווקא'.

מה צריך לעשות כששומעים את ההבל הזה, את הקשקוש המטופש הזה? להתעלם ממנו מפני שנינט אולי אינה האדם להתפלמס איתו בסוגיות משחק ובענייני תרבות בכלל? להבליג ולאחר בטוב לב מתנשא הצלחה לילדה הסימפטית כאילו מקריית גת? אני מודה שזוהי נטייתי הטבעית, הראשונית. אבל כשהדברים מקבלים במה בערוץ המרכזי ובשעת שידור מרכזית, אולי אי אפשר עוד להתעלם מהם.

ההתעלמות נעשית קשה עוד יותר, כשאני מעלה על דעתי כמה וכמה שחקנים צעירים ונפלאים – כמובן אלמונים לחלוטין בהשוואה לנינט ולפרסומה – שאני מכיר להם טובה על התעקשותם הנמשכת לייצר, בקשיים מרובים, את הפלא הנדיר הזה ששמו תיאטרון טוב. כשאני חושב על עמלם, על תקוותיהם, על פועלם – לעתים בתיאטרון, לעתים בחדר מאובק, בהצגת סיום מרגשת עד דמעות של בית ספר למשחק – וכשאני זוכר את קיצוצי התקציב השבים ומאיימים עליהם, אני מתקשה מאוד לפטור את נינט בקלות. הפוני אמנם מדהים ומהמם, אבל כשתופסים לפתע במה מדובר זה מפסיק להצחיק, לחלוטין. כי מדובר במלחמה. לא פחות. ולא 'מלחמת תרבות' אלא מלחמת קיום. קיום והשרדות בעולם שהולך ומיטמטם סביבנו כתוצאה ממאמץ – לא זדוני אולי, לא מכוון, אבל עקבי – להטפיש את הקיום, לרדד אותו, למלא את חלל האוויר בהבלים שבאים תמיד על חשבון דבר אחר שהולך ונשכח, הולך ונעלם. איך כתב המשורר?  - 'דבר מה חי ויפה היה זה/אבל אנחנו שכחנו מה זה'. לא רק נינט נולדה מחדש, ככוכבת בחסדו של ערוץ 2 (כשרואים את השינוי שחל בה מבינים ששם התוכנית שפרסמה אותה מפחיד באמיתותו) – כולנו עוברים מטמורפוזה מחרידת לב, כולנו הולכים ומיטמטמים. נולדים אט אט מחדש עם הצפייה המתמשכת בערוץ הזה, בדומיו ובגיבוריו הכובשים את עולמנו. כיוון שהדבר נעשה בהדרגה, איננו חשים כמעט בירידה המתמשכת. אבל כשמתנערים לרגע מן הבהייה ההפנוטית, נבהלים לגלות אילו דמויות קרטון ממלאות כיום את עולמנו, ואילו שטויות מזדמזמות בלי הרף בחלל האויר. מבלי שהשגחנו בכך עברנו גם אנו לפוני שאינו בחירתנו ומעשה ידינו; הטלויזיה, ובראשה ערוץ 2, היא הסטייליסט הגדול, המעצב את ראשנו ולא רק מבחוץ. כבר עכשיו נקראים אנחנו לענות על השאלה: היש לנו בכלל זמן לחיים פרטיים, שיש בהם ממש תוכן וטעם, עם נינט ויודה והפוני וכל זה? חוששני שהתשובה היא שלילית לחלוטין".

על כך שידע ליהנות מן החיים בדרכו הפשוטה, על כך שזכר, ודאג שגם אחרים יזכרו, את אותו עולם של ילדותו (ולפעמים של ילדותנו), שהיתה בו אותה "פשטות רכה", לפני שהאויר, התרבות, והחשיבה הציבורית התמלאו באותם "הבלים שבאים תמיד על חשבון דבר אחר שהולך ונשכח, הולך ונעלם", ועל כך ששיתף אחרים בזכרונותיו ודעותיו – תמיד רציתי להודות לעלי מוהר, ועל כך אני כותב את הדברים הללו.