מכורסת המגיב

(שורות אלה נכתבות לאחר צפיה בחלק מנאומו של הנשיא קצב).

השנים האחרונות הרגילו אותנו שאין לצפות לנורמות של התנהגות מכובדת וממלכתית מאנשי ציבור. שתיקתו של אהוד ברק בפרשת העמותות, אובדן הזיכרון של אריאל שרון (תוך הטלת האחריות על בניו) בפרשת סיריל קרן ובפרשת מימון הבחירות. ההתנהלות של צחי הנגבי, נעמי בלומנטל, יחיאל חזן, השחיתות וההתחמקות מאחריות של אהוד אולמרט ורבים ורעים אחרים, כל אלו הרגילו אותנו לכך, שאישי ציבור לא רואים את עצמם מחויבים לנורמות ציבוריות מתוקנות. הם ימשיכו לאחוז בקרנות המזבח, כאשר הם ממשיכים ומסתבכים בפרשיות פליליות שונות וחמורות, תוך גלגול עיניים צדקניות לשמים.

הנורמה המשפטית הפכה להיות הנורמה היחידה הרלוונטית, וכל מי שטרם הורשע, יכול להמשיך ולגלגל עיניים לשמים, גם אם מבחינה ציבורית, ראוי היה שיסתום את פיו וילך לביתו.

אבל גם במדינה שבה הנורמות הציבוריות הדרדרו עד כדי ביזיון וקצף, שבר נאומו של הנשיא קצב שיאים חדשים של צביעות וגועל נפש.

העובדות הן: היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה, החליטו ,לאחר התייעצויות ארוכות מאוד, ובחינה דקדקנית של חומר הראיות, להגיש כתב אישום חמור ביותר נגד מי שמכהן כנשיא המדינה. כתב האישום מציג תמונה עגומה, של מי שמתנהג כאחרון הפושעים, הן בתחום המיני, והן בתחום השחיתות הציבורית.

כתב האישום (בנושאי עבירות המין), מתבסס על עדויות של מספר רב מאוד של נשים, שלא הכירו אחת את השניה, אולם מתארות דפוס התנהגות קבוע של קצב, של ניצול מרות לצורך השגת טובות הנאה מיניות (וזאת במקרה הטוב. במקרה הרע מדובר באונס, פשוטו כמשמעו). מעבר לכך, קיימות  ראיות לעבירות חמורות ביותר, הן עבירות שחיתות, והן עבירות של שיבוש הליכי משפט. כל אחת מעבירות אלו עשויה להביא לשליחתו של אדם לכלא לתקופה ארוכה ביותר.

מי שיודע באיזו צורה דקדקנית נבחן חומר הראיות בטרם החלטה על הגשת כתב אישום בדרך כלל (ואני יודע), ובהתחשב באמות המידה המחמירות אף יותר שננקטו בוודאי במקרה הזה (הן על ידי פרקליט המדינה, והן על ידי היועץ המשפטי לממשלה, הידוע בגישתו הסניגוריאלית), יודע בוודאי, כי הגשתו של כתב אישום מלמדת על סיכוי קרוב לוודאי להרשעה. מי שיודע עד כמה מופרכת ובלתי סבירה היא טענת קונספירציה, במקרה של כתב אישום מסוג זה (והיועץ המשפטי לממשלה כבר הביע דעתו, שמדובר בטענה קלושה ביותר), יודע שהסיכויים שפרקליטיו של נשיא המדינה יצליחו, במסגרת השימוע, לשכנע שיש להימנע מהגשת כתב האישום, אפסיים ולמעשה אינם קיימים (ונניח שיצליחו לגבי עבירת האונס, האם גם לגבי העבירות האחרות???).

במצב זה, ניתן היה לצפות שנשיא המדינה יודיע על התפטרות. ואם אינו ישר מספיק להודיע על התפטרות, שיודיע לפחות על נבצרות זמנית, ובכך יסיים את מסיבת העיתונאים.

אולם מה עושה הנשיא? מכנס מסיבת עיתונאים, ופותח בהתקפה ברוטאלית ומכוערת על התקשורת.

כאחרון הפוליטיקאים, מנסה הנשיא לבצע "ספין", ותוקף את התקשורת, כאילו היא שהחליטה על הגשת כתב אישום נגדו. הנשיא  טוען נגד התקשורת שלא בחנה את חומר הראיות. נכון, חומר הראיות נבחן על ידי פרקליט המדינה והיועץ המשפטי לממשלה, בשילוב צוות של משפטנים מהבכירים במדינה, והם החליטו על הגשת כתב אישום. אם כבר החליט הנשיא שלא להסתפק בהודעה על התפטרות (או נבצרות זמנית), וכינס מסיבת עיתונאים, היית מצפה שיתמודד עם הטענות נגדו (ולו בצורה חלקית), אולם במקום זאת, הוא חוזר על המנטרה שאין שום ראיה ושום הוכחה לטענות נגדו. קשקוש מטופש - אם לא היתה שום ראיה לטענות נגדו, לא היה צוות משפטנים מחליט על הגשת כתב אישום, לאחר בחינה מדוקדקת של כל הראיות. החלטה זו מראה, שכנגד הנשיא נאספו ראיות שמשקלן כבד ביותר, וצפויות להספיק להרשעה מעבר לספק סביר.

במסיבת העיתונאים הזו, השיל מעליו קצב באחת את כל מחלצות המכובדות בהן טרח לנסות ולעטות את עצמו, לאחר בחירתו לנשיא. אני בוש לומר, כי לאחר שנבחר, ועד לחשיפת הפרשות נגדו, סברתי שקצב הוא נשיא טוב, וודאי טוב יותר מעזר ויצמן שקדם לו, ולו כי לא עורר שערוריות. בהתנהלותו לאחר חשיפת הפרשיות, ובמיוחד במסיבת העיתונאים, הראה קצב איזו טעות חמורה זו. הוא נהג כפוליטיקאי הנאלח ביותר. בספין שעשה, בהעדפתו לכוון את האש על התקשורת, ובטענותיו המגוכחות והצפויות על רדיפה, התחיל להראות את פרצופו האמיתי, ששיאו נחשף בהתפרצות על גדי סוקניק, שהראתה איזו מפלצת (כך!) מסתתרת מאחורי הפסאדה הנשיאותית. בהתנהגותו זו גרם לעצמו, לדעתי, נזק רב הרבה יותר מתועלת.

עדיף היה, שאיש כזה יסיק את הלקחים ויתפטר עכשיו. הוא איננו כבוד הנשיא. הוא ביזיון לנשיאות.

צר לי לומר, אולם למראה נאומו של הנשיא קצב, אין לאן להוליך את הבושה.