מריח כמו רוח נעורים

*Rolling Stones – Wild Horses*

תכננתי שהיום אחרי שאני מעצבת מחדש אני אכתוב משהו. לא כתבנו המון זמן כי התרגלנו לדחוס את השנינות העצומה שלנו למקסימום שני משפטים של סטאטוס בפייסבוק, ובמקרה של רייצ'ל להפוך למין מעדכנת ארורה לגבי כל פלוץ שמשחררים בדני הוליווד.

אז עכשיו נורא מאוחר וכמעט כבר מחר, ואני עם בחילה עצומה אולי בגלל אובר-דוז של קורנפלקס ואולי בגלל שסתם ככה פתאום תפס אותי הרעיון שאין לי מושג מה אני ולאן אני הולכת.

כואב לי הראש נורא ואני לא אפסיק לכתוב פשוט כי אין סיכוי שאני אצליח לישון, לא עם עדת מוצצי הדם שחגה לי מעל המיטה והחום המגעיל הזה, שרק ילך ויחמיר.

והעובדה שהתעוררתי היום קרוב לשתיים בצהריים, קרוב מדי.

עוד כמה דקות הרעש של פועלי הזבל יגיע לארח לי חברה, ועד עכשיו התנחמתי בקול של כריס קורנל המגעיל הזה, שיהיה כאן ממש מחר בערב ואני לא אהיה שם לראות אותו. אולי הוא שוב יבטל ויגיע ב17 ליוני 2010?

בדרך כלל לא הייתי לבד בשעות האלה.

התרגלתי להרבה מחזרים בזמן האחרון, ועכשיו, כמו שאמא אמרה ממש, יצאתי קירחת מכאן ומכאן.

מה שלא ממש נורא בהתחשב בעובדה שהפוני שלי התחיל להימאס עליי.

יומולדת 18 לפני יומיים, ובאופן מפתיע כולם היו עסוקים, חוץ מוירצ ומרי שבאו להפתיע אותי למרות שהייתי חסרת מצברוח בעליל, ובצורה מאוד משעשעת הערב נגמר בהרבה יותר מדי אוכל ממה ששלושתנו יכולנו לחסל.

נטלי השאירה לי בבית את המתנה שלי, בזמן שאני גררתי רגליים גמורה מעייפות מהעבודה, וחזרתי כדי לגלות על השולחן שלי דג כחול-סגול סקסי במיוחד עם סנפירים באורך הפוני המקולל שלי.

קראתי לו מרילין והוא כבר מגלה חיבה יתרה למצלמות.

הבעיה היא כמובן, הצורך להאכיל אותו במין גבשושיות כתומות מהמסריחות ביותר שיצא לי להריח בחיי [ואני מסוג האנשים שתמיד נופל להם כסף לפחי אשפה], ויותר מזה, לעשות זאת בעקביות.

עוד משהו, להחליף לו מים פעם בשבוע, או משהו בסגנון.

הרבה יותר מדי אחריות לילדה שמחליפה מיתרים לחשמלית שלה רק כשהם ממש במצב רע – כלומר, נקרעים ובלתי שמישים – ולא ממש זוכרת להחליף אפילו תחתונים אם אין לה סיבה מיוחדת לצאת מהבית.

ונטלי המתוקה עוד כתבה בברכה באופטימיות שהוא יזכיר לי אותה כשנהיה ממש רחוקות בשנה הבאה.

אני מקווה שמרילין המסכן ישרוד את המחר.

[אני אשתדל ממש]

יום הולדת זה עניין מוזר. אתה לא מרגיש שום דבר מיוחד אבל חושב שאתה כן אמור להרגיש.

או כמו שאמרה ספסיבה; שיהיה.

אני מתגעגעת לשיחות שנונות ואינטנסיביות עד הזריחה.

אני רוצה שזה יחזור.

איכסה, שעות מאוחרות גורמות לי לכתוב פוסטים של נערות רגישות ועדינות ומהורהרות או משהו כזה.

פשוט נורא שקט פה.

מתחשק לי עוד סופשבוע של ערק בשבת בבוקר אצל ברי.

אבל כרגע, ממש עכשיו, כל מה שבא לי זה מזגן וחמישה נערי שעשועים לבושים תחתוני פלייבוי.

אני אסתפק בלהשתעשע בהריגת יתושים בידיים חשופות, מה?

בגירות שמחה לי!

~אלי