אני לא נכנעת לבינוניות, אני הבנתי את זה.
אז אולי אני בודדה, אבל הם בינוניים, ולהיות בינוני זה יותר מחורבן מלהיות בודד, בעיניי לפחות.
ולי יש את מרילין! ואת רנצ'י, שאפילו זוכרת להתקשר, למרות שהיא אישה יותר סנילית מסבתא, שהגיעה לשלבים חדשים ב"מי רוצה להיות אלצהיימרר משעשע?".
בכל מקרה, אני יושבת פה ונכנעת לעצבים שאני אוהבת לתת להם להשתלט עליי בעיקר כשברקע יש פנטרה/ספולטורה/סלייר/אחר, למרות שאני יודעת שאני בכלל לא עצבנית, ואפילו לא עצובה, ואפילו לא מרחמת על עצמי, אני יותר בכיוון של משועשעת.
ואחרי שיחה חביבה עם הבאסיסט הכי מגניב במדינה הגענו יחד למסקנה שההופעה של כריס קורנל תהיה עלובה גם ככה, כי הוא לא יספק את הקהל הצמא לזכרונות ניינטיז גראנג'יסטיים וידפוק אותנו עם שירי סולו איומים שטימבאלנד הפיק, אז גם ככה לא נורא שלא הלכנו.
וגם שעניים שולטים.
אני לא צריכה להתפשר. אחרים צריכים להתפשר בשבילי.
ואם הם לא, הם לא מעניינים אותי.
ואני מסתדרת מצויין, תודה.
אני ומרילין מתאהבים זה בזו כל בוקר מחדש. יותר כמו, כל צהריים מחדש, כשאני מתעוררת ומאכילה אותו אפילו לפני קפה הצהריים שלי! אין כמו מסירות למערכת יחסים טרייה.
הרוטינה היומית שלי בימים אלו ממש מעוררת בי שביעות רצון. אני הולכת לישון לרוב בין ארבע לחמש בבוקר, ישנה עד אחת-שתיים בצהריים, מתעוררת לשתות בקושי קפה ורק מנגנת ורובצת מול מכשירים מרובעים זוהרים ומקרינים למיניהם. מדי פעם אני הולכת לעבודה, לפעמים אפילו אוכלת משהו מוצק, ופעם בכמה זמן, הזוי ככל שזה יישמע, גם רואה אנשים.
ההורים שלי נעשים מוזרים יותר מיום ליום, אבל איכשהו זה לא המוזרות האנטי-חברתית שאפיינה אותם בדרך כלל [את אבא. את אמא אפיינה אובר-חברתיות] אלא יותר מוזרות על גבול המגניב-משעשע.
כי זה יותר קומדיה מטרגדיה כשאבא שלך מתחיל להיות צופה אדוק של אלן דג'נרס ומרתה סטוארט, נכון?
ואמא... היא פשוט נורא מתעניינת בעולם הרוק לאחרונה, באיזו מין השלמה עייפה עם הגורל.
אני לאט-לאט מתחילה להבין שאני אוהבת אנשים. הם מעניינים והם צבעוניים והם חושבים שאני מגניבה. ואם הם לא אני לא אוהבת אותם, בגלל זה הרשתי לעצמי לומר את זה.
אז לפני שהאגו שלי יאכל את כל-כולי, אני רק אומר שאני אוהבת גם את אלו ששונאים אותי, או אדישים אליי, מה שיותר גרוע לסופר-מאסיב-ג'יאנט אגו כמוני. כי הם פשוט... כאלה קטנים.
והימים האחרונים, עם כל האכזבות מכל כיוון שהיו בהם, ועם כל עניין הקירחת-מכאן-ומכאן והכל, ועם כל הסלידה שפיתחתי נגד המון אנשים למרות שניסיתי להימנע מזה, הם היו פשוט נהדרים במוזריותם ובאינטנסיביות שלהם כי יותר מכל הם בישרו לי בתרועות – גרואולינג – עצומות שהולך להיות טוב, אבל מה טוב, כמו שלא היה לאף אחד אף פעם.
ושמקיפים אותי אנשים מיוחדים, או שאני מקיפה את עצמי בכוח בכאלה. ואיך שלא יהיה, התוצאה מדהימה וכיפית.
ואש מים ועשן וטוב לי.
ואני נורא משועשעת פה וכדאי שאני אפסיק.
~אלי
לזכר הימים הטובים, סבא!
ררר, זה היה יום טוב שלו.
וילדים יפים זה הכי חשוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: